12253461218039660924
top of page

התנתקות השכר מהפריון בישראל וירידת חלק העובדים בהכנסה

עדכון לנתוני 2023


יוני בן בשט

מאי, 2024





בנובמבר 2022 פרסמנו, כי מתחילת שנות האלפיים מתרחש בישראל תהליך של התנתקות בין שכר העובדים לפריון העבודה, ובמקביל, חלק העובדים בתוצר נמצא במגמת ירידה. בנייר זה אנו מפרסמים את עדכון הנתונים לשנים 2022 ו-2023 כחלק ממעקב שנתי שנערוך אחר תופעה זו.


חלק מהביקורת שהופנתה כלפי הממצאים הקודמים נגעה לכך שמרבית הפער נפער במהלך הקורונה, ושיש לחכות לנתונים של השנים הבאות, שייתכן שיהיה בהם תיקון. עדכון הנתונים מראה כי הפער בין השכר לפריון הצטמצם באופן זניח בלבד. כלומר, לא היה תיקון של הנתונים. ממצאים אלו מחזקים את הטענה, כי המשק הישראלי עבר בתחילת שנות האלפיים שינוי מבני בחלוקת התוצר בין עובדים לבעלי ההון. המשמעות המרכזית של טענה זו היא שיש בעיה במנגנון השכר, שבאמצעותו אמורה הצמיחה הכלכלית להעלות את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה.


עיקרי הממצאים של העדכון הנוכחי


א. למרות התאוששות המשק, חלק העובדים בתוצר נשאר ברמה הנמוכה שאליה הגיע בזמן הקורונה: כ-65% מהתוצר.


ב. הפער בין השכר לפריון הצטמצם באופן זניח בשנת 2023, והוא עומד על כ-17 נקודות אחוז. המשך צמצום הפער בקצב זה יביא לכך, שיידרשו כעשור עד שלושה עשורים להיעלמות הפער.


ג. השכר הממוצע ב-2023 היה נמוך בכ-16% לעומת רמתו האפשרית. מכאן שיוקר המחיה היה יכול להיות נמוך במידה משמעותית אילולא התנתקות השכר מהפריון.


ד. במבט רב שנים, 2023 היא השנה שבה הפער בין השכר לפריון הוא הגדול ביותר מאז 1969, לרבות שנת 2020 שהייתה שנת הקורונה.


ה. התשואה הנקייה על ההון כמעט שהוכפלה בשני העשורים האחרונים: מ-14% בשנת 2002 ל-24% בשנת 2023. למעלה ממחצית מהרווח שגרפו בעלי ההון נבע מירידת חלקם של העובדים בהכנסה.


ו. הממצאים מחזקים את ההשערה, כי חל שינוי מבני במשק הישראלי באופן שבו התוצר מתחלק בין עובדים לבעלי ההון, וכי רווחיות היתר היא תופעה כללית במגזר העסקי בשנים 2023-2022.


הממצאים מצביעים על בעיה במנגנון השכר, שבאמצעותו אמורה הצמיחה הכלכלית להעלות את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. מנגנון השכר בישראל אינו מצליח למלא את תפקידו בהצלחה.


א.    נקודות עיקריות מממצאי המחקר הקודם (נתוני 2021)


מבוא

  • כל מדינה מתקדמת מבקשת להעלות את רמת החיים של כלל אזרחיה. כלי מדיניות מרכזי בהשגת מטרה זו הוא העלאת פריון העבודה (התוצר לשעת עבודה), שבתורו מעלה את השכר. כך, למעשה, השכר מהווה מכשיר מרכזי להעברת חלק מפירות הצמיחה לציבור העובדים והעובדות.

  • בשנות ה-80 וה-90, הפריון והשכר במגזר העסקי צמחו בישראל בקצב דומה. אולם, מתחילת שנות האלפיים ועד היום מתרחש בישראל תהליך של התנתקות השכר מהפריון. השכר הריאלי של העובד הממוצע אומנם עולה, אבל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה של הפריון, מה שמעיד על שינוי לרעה במנגנון חלוקת פירות הצמיחה.

 

התנתקות השכר מהפריון

  • החל משנת 2004 החל להיווצר פער בין השכר לפריון, פער שלא הצליח להצטמצם עד היום, והוא מצביע על שינוי לרעה במנגנון ההעברה של פירות הצמיחה הכלכלית לציבור העובדים והעובדות.

  • פערי הצמיחה התרחשו בעיקר בתקופות ההתאוששות שבאו מיד אחרי משברים כלכליים, בשלוש נקודות זמן – בשנים 2004-2003, בשנת 2009 ובשנים 2021-2020. בשנים שבין שלוש נקודות הזמן האלה השכר והפריון התפתחו כמעט באותו קצב.

  • התנתקות השכר מהפריון (decoupling of wages from productivity) היא תופעה חדשה יחסית. לאורך כשני עשורים, בין השנים 2001-1981, קצב הגידול של השכר במגזר העסקי בישראל היה דומה למדי לקצב הגידול בפריון. ייתכן שההתנתקות מעידה על שינוי מבני שעבר המשק הישראלי, ששינה את האופן שבו הוא מגיב למשברים.

  • מנקודת המבט של העובדים והעובדות, הקשר בין שכרם לפריון שלהם נחלש עוד יותר במהלך התקופה הנסקרת. לא רק שהשכר התנתק מהפריון, אלא שסל הקניות של העובדים התייקר יותר מאשר סל הקניות של בעלי ההון, ובכך השכר שהם קיבלו נפגע פעמיים.

 

ירידת חלק העובדים בתוצר ועליית שיעור התשואה על ההון

  • נקודת מבט נוספת על התופעה מתבטאת בירידה בחלק העובדים בתוצר (labor share). כלומר, במקביל להתנתקות השכר מהפריון, החלק בתוצר שהגיע אל העובדים, בדמות שכר והטבות סוציאליות, הלך וקטן, ואילו החלק שהגיע לבעלי ההון, בדמות רווחי הון, הלך וגדל.

  • משנת 1995 ועד שנת 2003 היה חלק העובדים בתוצר קבוע למדי, ועמד על 74% בממוצע. לאחר מכן, במשך עשר שנים חלה ירידה עקבית, שנעצרה בשנת 2013, ואז חלה עלייה משמעותית עד כ-71% בשנת 2018. החל משנת 2019, ולתוך תקופת הקורונה, אנו רואים צניחה מחדש של חלק העובדים בתוצר, שעמד בשנת 2021 על 64% בלבד.

  • במקביל לירידה בחלק העובדים בתוצר, שיעור התשואה על ההון הנקי צמח באופן משמעותי. משיעור של 15% בשנת 2002 הוא כמעט הוכפל, ובשנת 2021 הגיע ל-27%.

 

סיכום

  • התנתקות השכר מהפריון מלמדת כי מדיניות שתתמקד אך ורק בהעלאת פריון העבודה לא תצליח להעלות את רמת החיים של מרב התושבים בישראל.

  • על מנת להצליח להעלות את רמת החיים של מרב התושבים יש לטפל בגורמים שמעצבים את מנגנון השכר של העובדים, ובפרט בהגדלת כוח המיקוח שלהם. כך, במקום שמנגנון השכר ירחיב את הפערים ויחלק את ההכנסות במשק באופן מוטה לטובת בעלי ההון, הוא יביא לכך שפירות הצמיחה יתחלקו באופן הוגן.

  • על הממשלה ליישם מדיניות שתתמוך בחיבור מחדש של הפריון עם השכר הריאלי באמצעות הגדלת כוח המיקוח של העובדים, למשל על ידי העלאת שיעורי העובדים המאוגדים וחיזוק חקיקת ההגנה לעובדים.


ב.   למרות התאוששות המשק, חלק העובדים בתוצר נשאר ברמה הנמוכה שאליה הגיע בזמן הקורונה



משנת 1995 ועד שנת 2002 היה חלק העובדים בתוצר קבוע יחסית (ממוצע של 74%). בעשור שלאחר מכן חלה ירידה עקבית, שהגיעה לשפל בשנת 2013, אז חלק העובדים בתוצר עמד על 66% בלבד. בשנים 2018-2013 חלה עלייה משמעותית, שהביאה את חלק העובדים בתוצר ל-71%. אולם החל משנת 2019, ולתוך תקופת הקורונה, אנו רואים צניחה בחלק העובדים בתוצר, עד לשפל של 64% בשנת 2021. סך הכל, מתחילת שנות האלפיים ניכרת מגמת ירידה בחלק העובדים. כלומר, העובדים מקבלים נתח הולך וקטן מהתוצר.

 

שנת 2022 נחשבת כשנה שבה המשק הישראלי חזר לפעול כרגיל, אחרי הקורונה. הציפייה הייתה שנראה התאוששות בחלק העובדים בתוצר, אולם זה לא קרה. כך גם בשנת 2023, על הסערה הפוליטית לאורכה והמלחמה שהחלה בסופה, הייתה שנה בה לא הייתה התאוששות. באופן כללי, אנו רואים כי חלק העובדים נשאר ברמה הנמוכה שאליה הגיע בזמן משבר הקורונה, ובשנת 2023 עמד על כ-65% מהתוצר (איור 1). מגמה זו מדאיגה, משום שהיא מחזקת את ההשערה שהמשק הישראלי עבר שינוי מבני באופן שבו התוצר מתחלק בין העובדים לבעלי ההון (בן בשט, 2022), כלומר, שחל שינוי לרעה במנגנון חלוקת פירות התוצר.

 

ג.  הפער בין השכר לפריון הצטמצם באופן זניח בשנת 2023. בקצב הצמצום הנוכחי יידרשו כעשור עד שלושה עשורים להיעלמות הפער


את חלק העובדים בתוצר ניתן לחשב גם כפער שבין השכר לפריון (איור 2)[1]. התופעה של התנתקות השכר מהפריון החלה בישראל בשנים 2004-2003 (איור 2), וממשיכה להתרחב, בתנודתיות, עד היום. בעבודה קודמת (בן בשט, 2022) הראינו כי הפערים נוצרו בעיקר בתקופות של התאוששות שהגיעו אחרי משברים כלכליים (מסומנים בצבע). אחרי משבר 2003, הפער שנוצר לא הצטמצם, ואחרי משבר 2008 – צמצום הפער ארך כעשור. על בסיס ממצאים אלו טענו בעבודה הקודמת, כי הפער הגדול, שהתרחב בשנת 2021, עתיד להישאר איתנו זמן רב.

 

כאמור, נתוני 2022-2023 תומכים בהשערה זו. הפער בין השכר לפריון, שהתרחב במהלך משבר הקורונה והגיע לכ-19 נקודות האחוז, הצטמצם באופן זניח בלבד בשנים 2023-2022, ועומד על כ-17 נקודות אחוז בשנת 2023. ככל שניתן להתייחס לשינוי זה כ״קצב צמצום״, הרי שיידרש יותר מעשור, ואולי אף כשלושה עשורים, כדי שפער זה ייעלם[2]. בזמן הזה, ככל שה״תיקון״ ילך ויתמשך, אי-השוויון בהכנסות עלול לגדול.

 

ד. השכר הממוצע ב-2023 היה נמוך בכ-16% לעומת רמתו האפשרית

 

מקור נוסף להתנתקות השכר מהפריון הוא השוני בין השכר במונחי יצרן (מנוכה במדד מחירי היצרן), לשכר במונחי העובדים והעובדות (מנוכה במדד המחירים לצרכן). חלק זה בפער נובע מהבדלים באופן ההתפתחות של שני מדדי המחירים (ברנד, 2016). בשנים האחרונות הפער בין השכר במונחי יצרן לשכר במונחי העובד הצטמצם מעט: בשנת 2021 עמד הפער על 6.3 נקודות אחוז, בשנת 2022 הצטמצם ועמד על כ-5.7 נקודות אחוז, אולם בעקבות עליית האינפלציה ב-2023, הפער התרחב ונעמד על כ-10 נקודות אחוז. בשקלול הבדלים אלו במדדי המחירים, עומד הפער הכולל של התנתקות השכר מהפריון על כ-26.8 נקודות אחוז (איור 3) – הפער הגדול ביותר בתקופה הנמדדת.

 

אם הפריון והתמורה לעובדים היו שומרים על המגמה ארוכת השנים ולא היו מתנתקים זה מזה, אזי השכר הממוצע, מנקודת מבטם של העובדים והעובדות, היה עומד בשנת 2023 על 14,105 ש"ח, כ-10% גבוה יותר מרמתו הממוצעת באותה שנה, שבפועל עמד על 12,860 ש"ח (הלמ"ס, 2023). אם גם לא היה נוצר פער בין מדדי המחירים (תוצר וצרכן), היו נוספים לשכר הממוצע עוד כ-7 נקודות אחוז, והוא היה מגיע ל-14,976 ש״ח, סה״כ תוספת של כ-16% לעומת רמתו בפועל.

 

המשמעות הרחבה של תופעה זו היא, שבנוסף לירידת חלק העובדים בתוצר (הפער בין הקו הכחול לירוק), סל הקניות של העובדים והעובדות הפך ליקר יותר מזה של בעלי ההון (הפער בין הקו הירוק לאדום). כך, השכר שקיבלו העובדים נפגע למעשה פעמיים.


 

ה.  2023 היא השנה שבה היה הפער הגדול ביותר בין השכר לפריון מאז 1969



איור 4 מספק לנו נקודת מבט ארוכת טווח, הסוקרת כחמישה עשורים של המשק הישראלי. מהנתונים עולה כי התנתקות השכר מהפריון היא תופעה יחסית חדשה, שהחלה בתחילת שנות האלפיים. כמו כן, הממצאים מצביעים על כך שבשנת 2023 היה הפער בין הפריון לשכר במונחי יצרן ולשכר במונחי עובד הגדול ביותר ב-55 השנים שלגביהן קיימים נתונים, יותר משנת הקורונה בה נפער פער חריג.


חשוב לציין, כי המדדים שבהם אנו משתמשים באיור זה פחות מתאימים להצגת תופעת ההתנתקות כשלעצמה, אך באמצעותם ניתן להציג מגמה ארוכת שנים (2023-1969, וזאת בניגוד לאיור 1, שמתחיל רק בשנת 1995).


 

ו. התשואה הנקייה על ההון כמעט שהוכפלה בשני העשורים האחרונים. למעלה ממחצית מהרווח שגרפו בעלי ההון נבע מירידת חלקם של העובדים בהכנסה


מכיוון שחלק העובדים בתוצר ירד, באופן טבעי חלק ההון, המשלים שלו, גדל. לכן, חשוב להסתכל על התפתחות התשואה על ההון כנקודת מבט נוספת על התופעה. באיור 5 אנחנו מציגים את חלק ההון (העודף התפעולי) כחלק ממלאי ההון הנקי. גודל זה מבטא את שיעור התשואה על ההון הנקי של המגזר העסקי, אשר סביר להניח שמעיד גם על מגמת הרווח של המגזר העסקי[3].


שיעור התשואה על ההון בשנת 2002 עמד על 14%, ומאז הוא גדל, במקביל לירידת חלק העובדים בתוצר, עד שהגיע בשנת 2023 ל-24% – גידול של כ-70% בשני עשורים. עלייה משמעותית זו בשיעור התשואה על ההון, שהתעצמה החל מ-2019, מאפיינת את השווקים המפותחים בעולם[4], ומגיעה במקביל לרווחיות חריגה שהציגו עסקים בענפים שונים בשנים האחרונות[5].

 

באופן כללי, שינויי המגמה בשיעור התשואה על ההון מהווים תמונת מראה של שינויי המגמה בחלק העובדים בהכנסה. ניתן לראות זאת בשנים 2018-2014, כאשר שיעור התשואה על ההון היה בירידה ואילו חלק העובדים גדל. כמו כן, בשנת 2019, וביתר שאת במהלך הקורונה, רואים קפיצה משמעותית בשיעור התשואה על ההון, ומנגד, ירידה מקבילה בחלק העובדים.

 

כדי לנסות לאמוד את המשקל שהיה לירידת חלק העובדים בתוצר בעליית התשואה על ההון, הוספנו לאיור סדרה של שיעורי תשואה היפותטיים (הקו הירוק). בסדרה זו שמרנו על שיעור קבוע של חלק העובדים בתוצר לפי הממוצע שלו בשנים 2002-1995 (כ-74%). כלומר, הקו הירוק מבטא את שיעור התשואה על ההון אם חלק העובדים בהכנסה היה נשאר קבוע. במצב זה, שיעור התשואה על ההון היה עולה מ-16% ל-18% (בהנחה ששאר הגדלים קבועים). הפער בין שיעור התשואה בפועל לשיעור התשואה ההיפותטי מבטא את הגידול בשיעור התשואה שהתרחש עקב השינוי במאזן הכוחות בין בעלי ההון לעובדים. כלומר, בממוצע, למעלה ממחצית מהרווח שגרפו בעלי ההון בשני העשורים האחרונים נבע מירידת חלקם של העובדים.

 

סיכום

מתחילת שנות האלפיים מתרחש בישראל תהליך של התנתקות בין שכר העובדים לפריון העבודה, ובמקביל, חלק העובדים בתוצר נמצא במגמת ירידה. הפער שנפער בין השכר לפריון בשנים 2021-2020 היה פער חריג בגודלו, וחלק מההערכות נטו לראות בו שינוי זמני בעקבות הקורונה. עדכון הנתונים לשנים 2023-2022 מראה, כי פער זה הצטמצם באופן זניח בלבד. חלק העובדים בתוצר נשאר ברמה נמוכה של כ-65% תוצר, והפער בין השכר לפריון עומד על כ-27 נקודות אחוז.

 

ממצאים אלו מחזקים את הטענה, כי המשק הישראלי עבר בתחילת שנות האלפיים שינוי מבני בחלוקת התוצר בין עובדים לבעלי ההון. בנוסף, הממצאים מצביעים על בעיה במנגנון השכר, שבאמצעותו אמורה הצמיחה הכלכלית להעלות את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. מנגנון השכר בישראל אינו מצליח למלא את תפקידו בהצלחה.



 

[1] היחס בין השכר לפריון ולחלק העובדים בתוצר הם שני ביטויים זהים מבחינה קונספטואלית. כך, אם W מוגדר כתמורה לעובדים, L מוגדר כשעות עבודה/מספר עובדים ו-Y מוגדר כתוצר, אז:





[2] בחישוב פשוט, שלוקח בחשבון צמצום פער של כ-10.1% בשנה (הפער האחוזי בין 2021 ל-2023) או צמצום של 1.9 נקודות אחוז בשנה (הפער האבסולוטי בין 2021 ל-2023).

[3] הנתונים המצרפיים אינם מאפשרים לייצר נתוני רווח מקובלים. שיעור התשואה על ההון, שאותו אנו מציגים, מהווה מדד רווחיות, שאינו כולל מיסים על מוצרים (בעיקר מע״מ) ופחת, אך כולל את כלל ההוצאות האחרות שהן אינן שכר ונגזרותיו. כלומר, אין מדובר ברווח תפעולי רגיל, משום שחלק מעלויות התפעול כלולות בתוכו (כמו חומרי גלם), אבל הוא עדיין מהווה מדד רלוונטי, בוודאי לצורך בדיקת מגמה ארוכת שנים.

[4] ראו למשל: OECD Employment Outlook 2023.


コメント


bottom of page