התנתקות השכר מהפריון בישראל וירידת חלק העובדים בהכנסה

יוני בן-בשט

נובמבר, 2022

מתחילת שנות ה-2000 מתרחש בישראל תהליך של התנתקות בין שכר העובדים לפריון העבודה. אילולא תהליך זה היה השכר הממוצע בשנת 2021 עומד על 13,648 ש״ח, גבוה בכ-16% מרמתו באותה שנה – 11,773 ש״ח. במקביל, חלק העובדים בתוצר ירד מכ-74% בתחילת שנות ה-2000 ל-64% בשנת 2021. מגמות אלו מצביעות על בעיה במנגנון שבאמצעותו אמורה הצמיחה הכלכלית להעלות את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה – מנגנון השכר. בעיה זו נובעת, ככל הנראה, מירידה בכוח המיקוח של העובדים. על מנת לשנות מגמה זו ולהעלות את רמת החיים של התושבים על הממשלה ליישם צעדים שיתמכו בחיבור מחדש של הפריון לשכר הריאלי על ידי הגדלת כוח המיקוח של העובדים, בין היתר, באמצעות העלאת שיעורי העובדים המאוגדים וחיזוק חקיקת ההגנה לעובדים.

יוני בן-בשט, כלכלן, בוגר תואר מוסמך בכלכלה בתוכנית המשותפת לאוניברסיטת תל אביב ולאוניברסיטה העברית, ובעל תואר ראשון בכלכלה והיסטוריה של עם ישראל בתוכנית חכמ"ה, אוניברסיטת חיפה. חבר ויו״ר קואופרטיב ״שומעים חזק״. ראש תחום כלכלה ושירותים חברתיים בפורום ארלוזורוב. חוקר במכון יסודות.

אני מבקש להודות לאדם בלומנברג, סמנכ"ל כלכלה, ולאור קורן, אגף כלכלה, הסתדרות העובדים החדשה; לגלעד ברנד, בנק ישראל; לד"ר אורן דניאלי, אוניברסיטת תל אביב; לפרופ' (אמריטוס) יוסי זעירא, האוניברסיטה העברית; לשני כהן, אוניברסיטת הרווארד; לאסף כהן; לד"ר יובל מזר, בנק ישראל; ולד"ר אלי קוק, אוניברסיטת חיפה, על קריאת הטיוטה ועל הערותיהם המועילות.

תודה ליאיר בן-נתנאל, ראש צוות כלכלה, תחום חשבונות לאומיים, ולניצן שכטר, מנהלת תחום בכיר חשבונות לאומיים, הלמ״ס, על העמדת הנתונים לרשותנו.

תוכן העניינים:

תקציר

מבוא

א. תמונת המצב בישראל

נקודת המבט הכלל-משקית: התנתקות השכר מהפריון
התנתקות השכר מהפריון מהווה שינוי מגמה
מנקודת המבט של העובדים הפער גדול עוד יותר
ירידת חלק העובדים בתוצר
עליית התשואה הנקייה על ההון

ב. הערות קצרות על תמונת המצב בישראל

מהו הפער הנכון?
האם כולם נהנים מרווחי הון?
עלייה באי-השוויון?

ג. סיבות אפשריות להתנתקות השכר מהפריון

פיתוחים טכנולוגיים
גלובליזציה
הרכב האוכלוסייה
כוח בשוק המוצרים: מונופולים
כוח בשוק העבודה: מונופסונים
ירידה בכוח העובדים

ד. מה קרה בישראל?

ה. כלי המדיניות לטיפול בבעיה

סיכום

נספחים

נספח א': על הנתונים ומדידת התופעה

נספח ב': התפתחות הפריון והשכר בשנות בסיס שונות

נספח ג': נתוני שכר חציוניים

נספח ד': התנתקות השכר הממוצע מהפריון, 2021-1969

תקציר

מבוא

כל מדינה מתקדמת מבקשת להעלות את רמת החיים של כלל אזרחיה. כלי מדיניות מרכזי בהשגת מטרה זו הוא העלאת פריון העבודה (התוצר לשעת עבודה), שבתורו מעלה את השכר. כך, למעשה, השכר מהווה מכשיר מרכזי להעברת חלק מפירות הצמיחה לציבור העובדים והעובדות.

בשנות ה-80 וה-90, הפריון והשכר במגזר העסקי צמחו בישראל בקצב דומה. אולם, מתחילת שנות ה-2000 ועד היום מתרחש בישראל תהליך של התנתקות השכר מהפריון. השכר הריאלי של העובד הממוצע אומנם עולה, אבל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה של הפריון, מה שמעיד על שינוי לרעה במנגנון חלוקת פירות הצמיחה.

התנתקות השכר מהפריון

החל משנת 2004 החל להיווצר פער בין השכר לפריון, פער שלא הצליח להצטמצם עד היום, והוא מצביע על שינוי לרעה במנגנון ההעברה של פירות הצמיחה הכלכלית לציבור העובדים והעובדות.

פערי הצמיחה התרחשו בעיקר בתקופות ההתאוששות שבאו מיד אחרי משברים כלכליים, בשלוש נקודות זמן – בשנים 2004-2003, בשנת 2009 ובשנים 2021-2020. בשנים שבין שלוש נקודות הזמן האלה השכר והפריון התפתחו כמעט באותו קצב.

התנתקות השכר מהפריון היא תופעה חדשה יחסית. לאורך כשני עשורים, בין השנים 2001-1981, קצב הגידול של השכר במגזר העסקי בישראל היה דומה למדי לקצב הגידול בפריון. ייתכן שההתנתקות מעידה על שינוי מבני שעבר המשק הישראלי, ששינה את האופן שבו הוא מגיב למשברים.

מנקודת המבט של העובדים והעובדות, הקשר בין שכרם לפריון שלהם נחלש עוד יותר במהלך התקופה הנסקרת. לא רק שהשכר התנתק מהפריון, אלא שסל הקניות של העובדים התייקר יותר מאשר סל הקניות של בעלי ההון, ובכך השכר שהם קיבלו נפגע פעמיים.

ירידת חלק העובדים בתוצר ועליית שיעור התשואה על ההון

נקודת מבט נוספת על התופעה מתבטאת בירידה בחלק העובדים בתוצר. כלומר, במקביל להתנתקות השכר מהפריון, החלק בתוצר שהגיע אל העובדים, בדמות שכר והטבות סוציאליות, הלך וקטן, ואילו החלק שהגיע לבעלי ההון, בדמות רווחי הון, הלך וגדל.

משנת 1995 ועד שנת 2003 היה חלק העובדים בתוצר קבוע למדי, ועמד על 74% בממוצע. לאחר מכן, במשך עשר שנים חלה ירידה עקבית, שנעצרה בשנת 2013 ואז חלה עלייה משמעותית עד כ-71% בשנת 2018. החל משנת 2019, ולתוך תקופת הקורונה, אנו רואים צניחה מחדש של חלק העובדים בתוצר, שעמד בשנת 2021 על 64% בלבד.

במקביל לירידה בחלק העובדים בתוצר, שיעור התשואה על ההון הנקי צמח באופן משמעותי. משיעור של 15% בשנת 2002 הוא כמעט הוכפל, ובשנת 2021 הגיע ל-27%.

המשמעויות

90% מאוכלוסיית ישראל נהנים מהכנסות מהון באופן מוגבל יחסית, ובוודאי שלא באותה עוצמה כפי שהעשירון העליון נהנה מהן. המשמעות של תופעה זו היא שהכנסות עוברות מציבור העובדים, שעיקר הכנסתם מעבודה, לידי בעלי ההון.

אם הקשר בין הפריון והתמורה לעובדים היה נשמר, אזי השכר הממוצע, מנקודת מבטם של העובדים והעובדות, היה עומד בשנת 2021 על 13,124 ש"ח, גבוה בכ-11.5% מרמתו הממוצעת באותה שנה – 11,773 ש"ח. אם גם לא היה נוצר פער בין סל הקניות של העובדים לסל הקניות של בעלי ההון היו נוספים עוד 4.5% לשכר, והוא היה מגיע ל-13,648 ש״ח, סה״כ תוספת של כ-16% לשכר.

הסיבות לתופעה

תופעה זו, של התנתקות השכר מהפריון וירידת חלק העובדים בתוצר, נצפית החל משנות ה-80 במדינות מפותחות. בספרות הכלכלית יש הסכמה רחבה יחסית על עצם קיום התופעה, אך קיים ויכוח על הסיבות המניעות אותה.

הסיבות העיקריות שעולות כהסבר לתופעה הן פיתוח טכנולוגי, גלובליזציה, הרכב האוכלוסייה, כוח בשוק המוצרים (מונופולים) וכוח בשוק העבודה (מונופסונים). בשנים האחרונות הוצע בספרות הכלכלית הסבר מוביל נוסף – ירידה בכוח העובדים.

בישראל המחקר מצומצם יחסית, ומצביע על ירידה בכוח המיקוח של העובדים בעקבות שינויים דמוגרפיים, היחלשות ארגוני העובדים ושינויים במדיניות הכלכלית של הממשלה.

סיכום

התנתקות השכר מהפריון מלמדת כי מדיניות שתתמקד אך ורק בהעלאת פריון העבודה לא תצליח להעלות את רמת החיים של מרב התושבים בישראל.

על מנת להצליח להעלות את רמת החיים של מרב התושבים יש לטפל בגורמים שמעצבים את מנגנון השכר של העובדים, ובפרט בהגדלת כוח המיקוח שלהם. כך, במקום שמנגנון השכר ירחיב את הפערים ויחלק את ההכנסות במשק באופן מוטה לטובת בעלי ההון, הוא יביא לכך שפירות הצמיחה יתחלקו באופן הוגן.

על הממשלה ליישם מדיניות שתתמוך בחיבור מחדש של הפריון עם השכר הריאלי באמצעות הגדלת כוח המיקוח של העובדים, למשל על ידי העלאת שיעורי העובדים המאוגדים וחיזוק חקיקת ההגנה לעובדים.

מבוא

כל מדינה מתקדמת מבקשת להעלות את רמת החיים של כלל אזרחיה. כלי מדיניות מרכזי בהשגת מטרה זו הוא העלאת פריון העבודה (התוצר לשעת עבודה)[1], שבתורו אמור להעלות את השכר. כך, למעשה, השכר מהווה מכשיר מרכזי להעברת חלק מפירות הצמיחה לציבור העובדים והעובדות (Schwellnus, Kappeler and Pionnier, 2017)[2]. ההיגיון שעומד בבסיס היעד הוא שהמדינה תספק תנאים מיטביים לשגשוג העסקים שבתחומה, אם באמצעות מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, אם באמצעות הקמת תשתיות לאומיות ואם באמצעות קביעת רגולציה להסדרת הפעילות העסקית. תנאים אלו יתמכו בשגשוג הפעילות העסקית, שתביא לצמיחת התוצר ולעלייה בפריון העבודה. העלייה בפריון העבודה תגרום לעסקים להגדיל את הביקוש שלהם לעובדים (כי כעת כל עובד מייצר יותר ממה שהוא עולה למעסיק), והעלייה בביקוש לעובדים תביא לעלייה בשכר[3]. לבסוף, העלייה בשכר תביא לעלייה ברמת החיים של הציבור הרחב.

תהליך זה פעל באופן יציב בשנות ה-80 וה-90, שבהן צמחו הפריון והשכר במגזר העסקי בקצב דומה[4]. אולם, מתחילת שנות ה-2000 ועד היום מתרחש בישראל תהליך של התנתקות השכר מהפריון. השכר הריאלי של העובד הממוצע אומנם עולה, אבל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה של הפריון (התוצר לשעת עבודה). תהליך התנתקות זה מצביע על בעיה במנגנון שבאמצעותו הצמיחה הכלכלית מתורגמת לשכר ומעלה את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה.

ההתנתקות משקפת גם שינוי במאזן הכוחות. בעשורים האחרונים, ובמקביל לגידול המתמשך בתוצר, החלק בתוצר שהגיע אל העובדים, בדמות שכר והטבות סוציאליות, הלך וקטן, ואילו החלק שהגיע לבעלי ההון, בדמות רווחי הון, הלך וגדל (Kehrig and Vincent, 2017; Kristal, 2013). אומנם הנתונים על התחלקות ההכנסות בישראל הם חלקיים עקב הקושי לאמוד את ההכנסות של העשירים במיוחד, אבל תופעה זו מהווה עדות להעמקת אי-השוויון בין העובדים לבעלי ההון.

הפגיעה ברמת החיים והעלייה באי-השוויון באה לידי ביטוי בהתמודדות עם יוקר המחיה. בנייר זה אנו מראים, שללא התנתקות השכר מהפריון, השכר הריאלי של העובד הממוצע היה יכול להיות גבוה בכ-16%. בתרחיש כזה, סביר להניח כי בעיית יוקר המחיה הייתה הרבה פחות משמעותית.

ישראל אינה לבדה. התופעה של התנתקות השכר מהפריון נצפית החל משנות ה-80 במדינות מפותחות רבות (בנק ישראל, 2017; Schwellnus, Kappeler and Pionnier, 2017), והיא מוכרת בשם ״הפרדת השכר מהפריון״ (decoupling of wages from productivity), או ״ירידת חלק העובדים בתוצר״ (decline of the labor share). בספרות הכלכלית יש הסכמה רחבה יחסית על עצם קיום התופעה, אך קיים ויכוח על הסיבות המניעות אותה.

בסקירה זו אנו מציגים ניתוח עדכני של תופעה זו בישראל, הן מנקודת מבט כלל-משקית והן מנקודת המבט של העובדים והעובדות בישראל. לאחר מכן, אנו מציגים את הסיבות השונות להתרחשותה, כפי שהן עולות מהספרות הכלכלית, בדגש על הירידה בכוחם של העובדים להשפיע על תנאי העסקתם. מסקנה ראשונית שניתן לציין מסקירה זו היא שאין די בהעלאת פריון העבודה על מנת להעלות את שכר העובדים ואת רמת החיים שלהם. מכאן שהממשלה נדרשת ליישם מדיניות שתתמוך בחיבור מחדש של השכר הריאלי עם הפריון.

א. תמונת המצב בישראל

נקודת המבט הכלל-משקית: התנתקות השכר מהפריון

את פריון העבודה אנו מודדים[5] באמצעות התוצר המקומי הנקי[6] של המגזר העסקי, לשעת עבודה ובמונחי עלויות ייצור[7]. את השכר אנו מודדים באמצעות מדד רחב – התמורה לעובדים לשעת עבודה – שבנוסף לשכר העובדים כולל גם תשלומי מעסיקים עבור פנסיה, קופות גמל, השתלמות וכו׳. הבחירה במדדים אלו היא מהותית, ואנו מרחיבים על הסיבות לבחירה זו בנספח א׳. את שני המדדים הללו אנו מנכים באמצעות מדד מחירי התוצר העסקי (מחירי 2015), ובכך אנו הופכים אותם ממדדים נומינליים לריאליים, באמצעות מדד מחירים אחיד, המשקף את כלל המחירים במגזר העסקי.

החל משנת 2004 אנו רואים היווצרות פער בין השכר לפריון, שלא הצליח להצטמצם עד היום (איור 1). פער זה נוצר בעקבות קצב צמיחה איטי יותר של השכר ביחס לפריון[8], והוא מצביע על שינוי לרעה במנגנון ההעברה של פירות הצמיחה הכלכלית לציבור העובדים והעובדות. ניתוח הנתונים מעלה כי פערי הצמיחה הללו התרחשו בעיקר בשלוש נקודות זמן – בשנים 2004-2003, בשנת 2009 ובשנים 2021-2020[9] (מסומנות באיור בכתום). בשנים שבין שלוש נקודות הזמן האלה (2002-1995, 2008-2005, 2019-2010), השכר והפריון התפתחו כמעט באותו קצב[10].

המשותף לשלוש נקודות הזמן הללו הוא שהן התרחשו בתקופות ההתאוששות שבאו מיד אחרי משברים כלכליים[11]. על פי דוח בנק ישראל לשנת 2017, בהתאוששות ממשברים סביר שנראה גידול בפער שבין הפריון לשכר, משום שעם הגידול בביקושים (כחלק מתהליך ההתאוששות של המשק), ההון מתאים את עצמו אליהם באופן מהיר על מנת לספק את הביקושים ולהגדיל את רווחיו, ואילו לשכר, שהוא קשיח יותר, לוקח זמן רב יותר להתעדכן בהתאם. יחד עם זאת, ולמרות הקצב השונה, היינו מצפים לראות אחרי משברים גם תיקון של השכר כלפי מעלה[12], אולם אנו רואים בנתונים תיקון חלקי בלבד. בשנים 2008-2004 לא הצטמצם הפער שנוצר בין השכר לפריון. אחרי משבר 2009 התרחב הפער והגיע לשיא של כ-11 נקודות אחוז בשנת 2013, ולאחר מכן הצטמצם משמעותית, עד שהגיע לכ-3 נקודות אחוז ב-2018. בשנת 2019 הפער התרחב, ומשבר הקורונה הרחיב אותו עוד יותר, ובשנת 2021 עמד הפער בין השכר לפריון על כ-19 נקודות אחוז[13] יחסית לשנת 1995. המשמעות המרכזית היא שבפועל, כבר שני עשורים, המעסיקים משלמים לעובדים שכר שהוא נמוך באופן משמעותי מערך התפוקה שהם מייצרים.

מהתמונה המצטיירת מאיור 1 ניתן להסיק, בטעות, שהמשברים הם שגרמו להתנתקות השכר מהפריון, אולם הספרות הכלכלית אינה רואה משברים כלכליים כגורמים לתופעה זו. כן ניתן להניח שהמשברים הכלכליים גרמו לזעזוע בשוק העבודה, שהוביל לירידה זמנית בביקוש לעבודה, ובהינתן מגוון סיבות, כמו שינוי ביחסי הכוח בין העובדים למעסיקים (וסיבות נוספות, להרחבה ראו בהמשך), ירידת השכר הפכה למגמה ארוכת טווח.

כפי שניתן לראות באיור 1, הפער שנוצר במשבר הקורונה הוא הגדול ביותר מבין שלושת המשברים שנזכרו לעיל. מצד אחד, שוק העבודה עבר טלטלה משמעותית במשבר הקורונה, ופער זה עשוי להצטמצם בשנת 2022, כך שמוקדם עדיין להסיק מסקנות. מצד שני, בשני המשברים הקודמים נמשך תהליך התיקון של השכר זמן רב, ולמעשה הוא מעולם לא חזר לעצמו. אם בשנת 2022 לא יתבצע תיקון שכר משמעותי כלפי מעלה, הדבר עשוי להעיד על כך שמשבר הקורונה יצר למעסיקים הזדמנות להורדה המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים של השכר ארוך הטווח[14].

התנתקות השכר מהפריון מהווה שינוי מגמה

התנתקות השכר מהפריון היא תופעה חדשה יחסית, והיא לא אפיינה את המגזר העסקי של ישראל עד שנות ה-2000[15]. איור 2 מציג את התפתחות התוצר המקומי הגולמי למשרת שכיר, שמהווה מדד לפריון לעובד, ואת השכר למשרת שכיר במגזר העסקי, שניהם מנוכים במדד מחירי התוצר. מדדים אלו פחות מתאימים להצגת התופעה, אולם אנו משתמשים בהם משום שבאמצעותם אנחנו יכולים להציג מגמה ארוכת שנים (2021-1969, בניגוד לאיור ,1 שמתחיל בשנת 1995). ההתאמה הפחות טובה שלהם נובעת משתי סיבות. ראשית, משום שהם מתבססים על תוצר מקומי גולמי במחירי שוק[16], כלומר, על מדד של התוצר שכולל פחת ומיסים, שני רכיבים שלא עומדים לחלוקה בין העובדים לבעלי ההון. שנית, משום שהשכר הממוצע למשרת שכיר אינו משקף את כלל התמורה שהעובדים מקבלים (לדוגמה, הפרשות סוציאליות שהמעסיק נותן)[17].

הדבר הראשון שבולט באיור 2 הוא שלאורך כשני עשורים, בין השנים 2001-1981, קצב הגידול של השכר בישראל התקדם באופן די דומה לקצב הגידול בפריון. תופעת התנתקות השכר מהפריון נצפית באופן עקבי רק מתחילת שנות ה-2000[18]. התפתחות זו מחזקת את הטענה ששנת 1995, המשמשת אותנו כשנת המוצא בניתוח בנייר זה, מייצגת נאמנה את המגמה ארוכת השנים שהייתה לפניה[19].

שנית, ייתכן שמתחילת שנות ה-2000 חל שינוי באופן שבו שוק העבודה מגיב לזעזועים. בכל הזעזועים שהמשק חווה עד שנות ה-2000, למעט אחרי המיתון של 1967-1966[20], לאחר התנתקות השכר מהפריון התרחש תיקון ושני המדדים המשיכו לנוע יחד (האינפלציה של 1985, המיתון של 1989, תקופת העלייה מברית המועצות בתחילת שנות ה-90 והמיתון של 1999-1997), או שכלל לא חלה התנתקות. לעומת זאת, מתחילת שנות ה-2000 הזעזועים שחווה המשק הישראלי הובילו להתנתקות מתמשכת של השכר מהפריון. תמונה זו תומכת בהשערה שהמשק הישראלי עבר שינוי מבני, ששינה את האופן שבו הוא מגיב למשברים[21].

מנקודת המבט של העובדים הפער גדול עוד יותר

שלב נוסף בניתוח התנתקות השכר מהפריון נוגע להשפעתם של מדדי מחירים שונים על השכר הריאלי. כפי שנראה בהמשך, מנקודת המבט של העובדים והעובדות, הקשר בין שכרם לפריון שלהם נחלש עוד יותר מכפי שהראינו עד עכשיו. כלומר, לא רק שהשכר התנתק מהפריון, אלא שסל הקניות של העובדים התייקר יותר מאשר סל הקניות של בעלי ההון, ובכך השכר שקיבלו העובדים נפגע פעמיים.

עד עכשיו, על מנת להפוך את המדדים הנומינליים לריאליים השתמשנו במדד מחירי התוצר, שמבטא את רמת המחירים של כלל המוצרים והשירותים שיוצרו במשק (לדוגמה, פסטה, שמיכות ושירותי חינוך, אבל גם ברזל ומכונות). אולם, נכון להסתכל על השכר גם מנקודת המבט של העובדים והעובדות, כלומר מנוכה במדד המחירים לצרכן, שמשקף את סל הקניות של העובדים (פסטה, שמיכות ושירותי חינוך, אך ללא המוצרים של בעלי ההון – ברזל ומכונות). נקודת מבט זו משקפת את כוח הקנייה של השכר בפועל, ומאפשרת לנו לבחון את חלקו של יוקר המחיה בתופעה.

באיור 3 אנו מרחיבים את איור 1 ומוסיפים את השכר (התמורה לעבודה) לשעת עבודה מנוכה במדד המחירים לצרכן. השכר על בסיס מדד זה נמוך יותר מהשכר על בסיס מחירי התוצר, לאורך כל השנים, החל משנת 2003. מדוע קיים פער בין השכר לשעת עבודה במחירי התוצר אל מול מחירי הצרכן? בשנים האחרונות עלו מחירי התוצר באופן מתון יותר מאשר המחירים לצרכן, ועל כן השכר, מנקודת המבט של העובדים, צמח בעשור האחרון בקצב נמוך עוד יותר מאשר הפריון שלהם (ברנד, 2016). העובדים סבלו מ״תנאי סחר״ גרועים יותר. כלומר, קצב עליית המחירים של המוצרים שהם צרכו ביום-יום היה גבוה מקצב העלייה של מחירי חומרי הגלם. לעומת זאת, אם סל הקניות הטיפוסי של העובדים היה כולל ברזל ומכונות, פער זה לא היה קיים וקצב צמיחת השכר שלהם היה דומה יותר לקצב הצמיחה של השכר במחירי התוצר.

מבחינת התפתחות המדד, בשנים שאחרי המשבר הכלכלי של 2008-9, התמורה לעובדים במחירי הצרכן צמחה באופן קל בלבד, עם ממוצע של 1.9% צמיחה שנתי (לעומת 2.7% צמיחה של התמורה לעבודה במחירי התוצר). משנת 2015, התמורה לעובדים במחירי הצרכן החלה להדביק את התמורה במדד מחירי התוצר, עם שיעור צמיחה שנתי ממוצע של כ-4.3% (לעומת 3.5%). סך כל הפער בין שני המדדים נותר קבוע יחסית במשך כעשור ועמד על 10 נקודות אחוז. ב-2021 הצטמצם הפער מעט ועמד על כ-6.5 נקודות אחוז.

המשמעות הרחבה היא שבמקביל להתפתחות ההתנתקות של השכר מהפריון, סל הקניות של העובדים והעובדות הפך ליקר יותר מזה של בעלי ההון, ולמעשה השכר שקיבלו העובדים נפגע פעמיים[22]. פגיעה זו בולטת בשנים 2018-2014, שבהן קצב הצמיחה של השכר המנוכה במדד מחירי התוצר היה מהיר מקצב צמיחת הפריון. באותה תקופה הורעו תנאי הסחר, והצרכנים לא הרגישו את השיפור.

כיצד תופעה זו מתחברת ליוקר המחיה? עולות כאן שתי נקודות מעניינות. הראשונה נוגעת באופן רחב להתפתחות תופעת יוקר המחיה בישראל. התופעה הגיעה לכותרות בתחילת שנת 2011, והתמקדה בעליות המחירים המשמעותיות שחוו הצרכנים, בעיקר בתחומי הדיור והמזון (בן-דוד וקמחי, 2021). הפער בין השכר לשעת עבודה במחירי היצרן אל מול מחירי הצרכן מלמד אותנו, שעליות המחירים אחרי המשבר הכלכלי של 2008-9 אכן הקטינו את כוח הקנייה של העובד הישראלי. אך כוח קנייה זה הצטמצם לא רק בשל עליות המחירים לצרכן, אלא גם בעקבות התנתקות השכר מהפריון במחירי היצרן, שאינה קשורה ישירות לעליית המחירים. כלומר, השכר הריאלי של העובדים נשחק גם בשל המחירים הגבוהים לצרכן וגם בשל התנתקות השכר מהפריון. שתי מגמות אלה הובילו לתוצאה דומה – השכר שהעובדים קיבלו אפשר להם לקנות פחות. מכאן חשוב להבין, שיוקר המחיה אינו תופעה רק של מחירים גבוהים אלא גם של שכר נמוך.

נקודה שנייה עולה באמצעות תרגיל מחשבתי, שבוחן מצב שבו לא הייתה מתרחשת ההתנתקות הזו. אם הפריון והתמורה לעובדים היו שומרים על המגמה ארוכת השנים ולא היו מתנתקים זה מזה, אזי השכר הממוצע, מנקודת מבטם של העובדים והעובדות, היה עומד בשנת 2021 על 13,124 ש"ח, כ-11.5% גבוה יותר מרמתו הממוצעת באותה שנה (11,773 ש"ח) (הלמ"ס, 2022א). אם גם לא היה נוצר פער בין מדדי המחירים (תוצר וצרכן), היו נוספים עוד כ-4.5%, והשכר היה מגיע ל-13,648 ש״ח[23], סה״כ תוספת של כ-16% לשכר.

האם במצב כזה, שבו השכר גבוה יותר ולכן עלויות השכר לעסקים גבוהות יותר, כושר הייצור היה בהכרח נמוך יותר? האם רמת המחירים הייתה בהכרח גבוהה יותר? במילים אחרות, האם כדי לייצר חלוקה שוויונית יותר של פירות הצמיחה בין העובדים לבעלי ההון נדרש להקריב את רמת התוצר ואת כוח הקנייה? להערכתנו, וללא כניסה לניתוח מפורט, כפי שניתן ללמוד ממדינות אחרות שבהן חלק העובדים גבוה משמעותית מבישראל וכושר הייצור וכוח הקנייה בהן טוב משלנו, למדיניות הכלכלית יש השפעה משמעותית על אופן החלוקה של פירות הצמיחה[24].

ירידת חלק העובדים בתוצר

במקביל לניתוח שערכנו עד כה, ניתן לבחון את התנתקות השכר הממוצע מהפריון באמצעות חישוב מקביל, הידוע בשם ״חלק העובדים״ (labor share)[25]. בדרך זו אנו בוחנים את האופן שבו התוצר מתחלק לשני רכיביו: החלק שמשמש לתשלום שכר (שרובו הולך לעובדים) והחלק שמשמש לתשלום רווחי הון (שרובו הולך לבעלי הון). היתרון בדרך זו הוא שאנחנו רואים באופן ישיר את החלק בעוגת התוצר שהולך לעובדים ואת השינוי המהותי שחל בחלוקת פירות הצמיחה.

איור 4 מציג את שיעור השכר (התמורה לעבודה) מסך התוצר במגזר העסקי. בהתבוננות באיור בולטת מגמת הירידה בחלק העובדים בתוצר. משנת 1995 ועד שנת 2002 חלק העובדים בתוצר הוא קבוע יחסית (ממוצע של 74%). בעשור שלאחר מכן חלה ירידה עקבית, שהגיעה לשפל בשנת 2013, אז חלק העובדים בתוצר עמד על 66% בלבד. בין השנים 2018-2013 חלה עלייה משמעותית, שהביאה את חלק העובדים בתוצר ל-71%. אולם החל משנת 2019, ולתוך תקופת הקורונה, אנו רואים צניחה בחלק העובדים בתוצר, שעמד בשנת 2021 על 64% בלבד. סך הכל, מתחילת שנות ה-2000 ניכרת מגמת ירידה בחלק העובדים, כלומר, העובדים מקבלים נתח הולך וקטן מהתוצר.

עליית התשואה הנקייה על ההון

מכיוון שחלק העובדים בתוצר ירד, באופן טבעי חלק ההון, המשלים שלו, גדל. לכן, חשוב להסתכל על התפתחות התשואה על ההון כנקודת מבט נוספת על התופעה. באיור 5 אנחנו מציגים את חלק ההון (העודף התפעולי) כחלק ממלאי ההון הנקי. הגודל הזה מבטא את שיעור התשואה על ההון הנקי של המגזר העסקי[26]. בשנת 2002 עמד שיעור התשואה על 15%, ומאז הוא צמח, לאורך תקופת ירידת חלק העובדים, כמעט פי שניים, והגיע ל-27% בשנת 2021.

באופן כללי, שינויי המגמה בשיעור התשואה על ההון מהווים תמונת מראה של שינויי המגמה בחלק העובדים בהכנסה. כך, העלייה בחלק העובדים בשנים 2018-2014 מתבטאת בירידה בשיעור התשואה באותה תקופה, והירידה המשמעותית בחלק העובדים בשנת 2019, וביתר שאת במהלך הקורונה, מתבטאת בקפיצה משמעותית בשיעורי התשואה.

כדי לנסות לאמוד את המשקל שהיה לירידת חלק העובדים בעליית התשואה על ההון, הוספנו לאיור סדרה של שיעורי תשואה היפותטיים (הגרף הירוק). בסדרה זו שמרנו על שיעור קבוע של חלק העובדים בתוצר לפי הממוצע שלו בשנים 2002-1995 (כ-74%). כלומר, הגרף הירוק מבטא את שיעור התשואה על ההון אם חלק העובדים בהכנסה היה נשאר קבוע. במצב זה, שיעור התשואה על ההון היה עולה מ-16% ל-20% (בהנחה ששאר הגדלים קבועים). הפער בין שיעור התשואה בפועל לשיעור התשואה ההיפותטי מבטא את הגידול בשיעור התשואה שהתרחש עקב השינוי במאזן הכוחות בין העובדים לבעלי ההון. כלומר, בממוצע, למעלה ממחצית מהרווח שגרפו בעלי ההון בשני העשורים האחרונים נבע מירידת חלקם של העובדים.

ב. הערות קצרות על תמונת המצב בישראל

מהו הפער הנכון?

עד כה לא עסקנו בשאלה מהו היחס הנכון בין השכר לפריון או מהו השיעור ה״נכון” של חלק העובדים בתוצר. אנו מניחים שככל שחלק השכר גדול יותר, באופן שמאפשר את המשך הצמיחה, כך הצמיחה הכלכלית היא מכלילה יותר. מכאן עולות כמה שאלות: האם שנת 1995, שהיא נקודת ההתחלה מבחינת הניתוח בנייר זה, מהווה נקודה שבה חלק העובדים היה ״טוב״? האם הצמיחה של שנות ה-80 וה-90 הייתה דוגמה טובה לצמיחה מכלילה? האם אפשר היה להעביר חלק שכר גדול יותר לעובדים מבלי לפגוע בצמיחה? שאלות אלה דורשות מחקר נפרד, שאינו נכלל במסגרת נייר זה.

יחד עם זאת, ניתן לקבל כיוון לתשובה לשאלות חשובות אלה באמצעות השוואה בינלאומית. לן (2022) השווה את ישראל למדינות ה-OECD ומצא שבשנת 2019 נמצאה ישראל במקום 27 מתוך 32 מדינות בגובה של חלק העובדים בתוצר (איור 6). כלומר, ברוב המדינות המפותחות העובדים מקבלים חלק גדול יותר מהתוצר בהשוואה לישראל.

האם כולם נהנים מרווחי הון?

בחלוקה שהלמ״ס מבצעת בין ״הון״ ל״עבודה״ היא מחלקת עבור כלל המועסקים במשק את הכנסתם לרכיבים של הון ועבודה. כך, לדוגמה, כספי הפנסיה ותשלומי ההעברה שמועברים מהממשלה לציבור העובדים והעובדות נכללים בחישוב הלמ"ס כהכנסות מ״הון״ (משום שהם לא מייצגים הכנסה מעבודה). על פי הגדרות אלה גם העובדים נהנים מרווחי הון לאורך חייהם, אך יחד עם זאת, חלקם ברווחי ההון קטן יחסית. על מנת להשלים את התמונה שציירנו בנייר זה, איור 7 מציג את חלק ההון והשכר בהכנסה החייבת במס, לפי עשירונים (אומדן שערך משרד האוצר לשנת 2021 על בסיס נתוני 2018)[27].

כפי שניתן לראות באיור 7, ההכנסות של עשירונים 9-1 כוללות בממוצע 9.6% הכנסות מהון, בעוד שעבור העשירון העליון ההכנסות מהון מהוות כ-25%, ולמאון העליון כ-52%. כלומר, 90% מאוכלוסיית ישראל נהנית מהכנסות מהון באופן מוגבל יחסית, ובוודאי שלא באותה עוצמה כפי שנהנה מהן העשירון העליון. במילים אחרות, אילו כל העשירונים היו נהנים מהכנסות מהון בשיעור שווה, תופעת התנתקות השכר מהפריון (או ירידת חלק העובדים בתוצר) לא הייתה מאוד משמעותית עבור העובדים. אולם, מכיוון שבפועל המצב רחוק מכך, המשמעות היא שתופעה זו מעבירה הכנסות מציבור העובדים, שעיקר הכנסתם מעבודה, לידי בעלי ההון.

עלייה באי-השוויון?

האם ירידת חלק העובדים בהכנסה והתנתקות השכר מהפריון הביאו לעלייה באי-השוויון? באופן אינטואיטיבי התשובה היא כן, אולם המחקר בתחום זה מוגבל יחסית. בדוח משותף של ה-ILO, ה-IMF, ה-OECD והבנק העולמי (ILO, OECD, IMF, WB, 2015), הם מסכמים כי המחקר האמפירי מוצא קשר בין ירידת חלק העובדים לעלייה באי-השוויון. אנו מוסיפים, שנראה שהדבר תלוי גם בסוג מדד אי-השוויון שבו משתמשים[28].

הסתייגות מרכזית שקיימת באמידה של הקשר הזה נוגעת לאיכות הנתונים. מדד ג׳יני לאי-שוויון, שמשמש לא אחת במחקרים, מחושב על בסיס סקרי הכנסות. בפועל, סקרים אלו משקפים בעיקר הכנסות מעבודה בשל שתי מגבלות מרכזיות באמידה של הכנסות מהון: דיווח חסר של הכנסה מהון ורווח (זעירא, 2018) ומדגם קטן מכדי לאפשר לדגום את ההכנסות של העשירים במיוחד (Piketty et al, 2018). לכן, סביר לטעון כי מדד ג׳יני מודד בעיקרו את אי-השוויון בין העובדים לבין עצמם ולא בינם לבין בעלי ההון.

במקרה של ישראל, מדד ג'יני לאי-שוויון מצביע על אי-שוויון גבוה בישראל בהשוואה למדינות המפותחות. יחד עם זאת, מדד ג׳יני של ההכנסה הכלכלית (כלומר, לפני מיסים והעברות) נמצא בירידה כבר שני עשורים, ומדד ג׳יני של ההכנסה הפנויה (אחרי מיסים והעברות) יורד כבר מעל לעשור (איור 8). כלומר, על אף רמתו הגבוהה, אי-השוויון בישראל, בין העובדים לבין עצמם, נמצא במגמת צמצום. אולם במקביל, וכפי שראינו, מתרחשת בשני עשורים אלו גם ירידה בחלק העובדים בהכנסה והתנתקות של השכר מהפריון. כלומר, הנתונים שהראינו בנייר זה מצביעים על כך שאי-השוויון בין העובדים לבעלי ההון גדל. סיבה אפשרית לכך שאיננו רואים ביטוי לכך במדד ג׳יני, היא שלא ניתן לזהות גידול בהכנסות מהון בסקרי ההכנסות של הלמ"ס או בנתוני המוסד לביטוח לאומי.

ג. סיבות אפשריות להתנתקות השכר מהפריון

מדוע השכר התנתק מהפריון וחלק העובדים בתוצר ירד? למרות מאמצי מחקר גדולים מאוד[29], בספרות הכלכלית קיימת מחלוקת לגבי התשובה, הן לגבי הגורמים והן לגבי עוצמת השפעתם, וכפועל יוצא, גם לגבי איזה מהם דומיננטי יותר (Grossman and Oberfield, 2022)[30]. יחד עם זאת, ספרות זו לא מתמקדת בגורמים מוסדיים רחבים (כמו למשל המהפכה הניאו-ליברלית), כאשר סביר להניח שמגמת הירידה של חלק העובדים בתוצר היא פועל יוצא של מבנה המוסדות הכלכליים והפוליטיים ושל המדיניות שהם מקדמים (Kristal, 2010).

באשר לישראל, ההסבר סבוך עוד יותר, מכיוון שאין כמעט מחקרים שנערכים על בסיס נתוני ישראל. בפסקאות הבאות אנחנו מציגים את הסיבות העיקריות להתנתקות השכר מהפריון, כפי שהן עולות מהספרות, ואת הסיבות שעולות בהקשר הישראלי, ומבליטים כיוון מחקרי שעלה בזרם המרכזי הכלכלי בשנים האחרונות[31].

פיתוחים טכנולוגיים

ההתקדמות הטכנולוגית מייצרת כל הזמן מוצרי הון חדשים (מכונות, רובוטים, תוכנות). ככל שחברות מאמצות מוצרים אלו כך הן מפחיתות את הביקוש שלהן לעובדים, הוצאותיהן על שכר עבודה פוחתות וחלק העובדים בכלכלה קטן. לכן, במקרים שבהם הפיתוח הטכנולוגי גורר צמיחה שהיא מהירה יותר מקצב צמיחת השכר, יתרחש פיצול בין השכר לפריון. דוגמאות להתפתחויות מסוג זה אפשר לראות בפיתוח טכנולוגי שמוזיל את העלויות של מוצר ההון (Karabarbounis and Neiman, 2014), כמו שבבי מחשב; במכונות חדשות שמצליחות לבצע פעילות בצורה יעילה יותר (Lashkari, Bauer and Boussard, 2021), כמו טכנולוגיות תקשורת; וכן בפיתוח של הון מסוגים חדשים (Acemoglu and Restrepo, 2020), כמו רובוטים.

גלובליזציה

תהליכי הגלובליזציה מאפשרים לחברות להעביר את פעילותן למדינות אחרות (offshoring). המטרה, בדומה להטמעת טכנולוגיות חדשות, היא להוזיל עלויות באמצעות העסקת כוח עבודה זול. במקביל, הולך ונעשה זול יותר לייבא מוצרים שהייצור שלהם מתבסס בעיקר על כוח אדם. שתי התופעות הללו יחד גורמות לכך שהשוק המקומי, במדינות שבהן העבודה יקרה יחסית, מתבסס פחות על ענפים מוטי כוח אדם, וחלק העובדים בתוצר באותן מדינות יורד (Abdih and Danninger, 2017; Elsby, Hobijn and Sahin, 2013).

הרכב האוכלוסייה

שינויים בהרכב האוכלוסייה המשתתפת בכוח העבודה עשויים גם הם להשפיע על חלק העובדים בתוצר. במדינות מפותחות רבות, כוח העבודה הזדקן יחסית (בשל העלייה בתוחלת החיים והירידה בילודה) ונעשה משכיל יותר. כך, לדוגמה, הירידה היחסית במספר העובדים בגילאי הביניים (65-45), שיש להם את הכישורים לעבודות פיזיות, מעלה את הערך של טכנולוגיות שיכולות להחליף אותם (Acemoglu and Restrepo, 2022).

כוח בשוק המוצרים: מונופולים

חברות נוטות לצבור כוח שוק כאשר חלה הקלה ברגולציה שבה עליהן לעמוד או כאשר יש התפתחות טכנולוגית שמייצרת להן יתרון יחסי. כך, לדוגמה, הגלובליזציה והטכנולוגיה הגדילו את ההכנסות של כמה חברות בכל תעשייה וכתוצאה מכך הן הפכו לחברות-על (Superstar firms) – כוח השוק שלהן עלה, הרווחים שלהן עלו וחלק העובדים בהוצאותיהן ירד (Autor et al., 2020). בנוסף, יש מחקרים שמתעדים עלייה ברווחיהן של חברות החל משנות ה-80 כתוצאה מעליית כוחן בשוק, מה שהוביל לירידה בחלק העובדים בהוצאותיהן (Barkai, 2020; De Loecker, Eeckhout and Unger, 2020).

כוח בשוק העבודה: מונופסונים

בהנחה שחברות משתמשות בכוחן אל מול העובדים שלהן כדי לצמצם את הוצאות השכר שלהן, הרי שככל ששוק העבודה יהיה ריכוזי יותר – כלומר, יהיו בו פחות מעסיקים – כך כוחן של החברות להפחית את השכר יגדל. מצב כזה נקרא שוק עבודה מונופסוניסטי. מאין נובע הכוח הזה? ההסבר העיקרי מתבסס על כך שמציאת עבודה היא תהליך מורכב, שבו ההעדפות של המעסיק והעובד הן העדפות אישיות וסמויות. מכיוון שתהליך חיפוש העבודה מצד העובד קורה לעיתים רחוקות יחסית, העובדים ניצבים בפני קושי משמעותי להעריך נכונה את הערך של עבודה מסוימת לפני שהם לוקחים אותה (מבחינת סביבת העבודה, משך היוממות וגם משך תהליך החיפוש). קושי זה גורם לעובדים להגיב לאט יחסית לשינוי בשכרם, ותגובה איטית זו היא שנותנת למעסיקים את כוחם (Caldwell and Naidu, 2020). המחקר הכלכלי בתחום מפותח מאוד ומתעד כוח מונופסוניסטי משמעותי של חברות (Arnold, 2020; Azar, et al., 2020; Azar and Marinescu and Steinbaum, 2020; Benmelech, Bergman and Kim, 2020; Prager and Schmitt, 2021; Sokolova and Sorensen, 2021). כוח זה, בתורו, עשוי להביא להפחתה בשכר יחסית לפריון ולירידה בחלק העובדים.

ירידה בכוח העובדים

במאמר שיצא לאור ב-2020, העלו שני חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, אנה סטאנסברי ולארי סאמרס, את הטענה כי הירידה בכוח העובדים היא אחד השינויים המבניים המשמעותיים ביותר שעברה כלכלת ארה״ב בעשורים האחרונים, וששינוי זה הוביל לשורה של תופעות שנצפו בה בתקופה זו, בין היתר גם לירידת חלק העובדים בתוצר (Stansbury and Summers, 2020)[32]. לטענתם, המחקר הכלכלי לא שם מספיק דגש על הירידה בכוח העובדים.

החוקרים מדגישים שני הסברים אפשריים לירידה זו בכוח העובדים. ראשית, שינויים מוסדיים, שפעלו הן באופן ישיר והן באופן עקיף להחלשת כוחם של העובדים. כך, לדוגמה, החקיקה של חוקי ״הזכות לעבודה״ (the right to work) בארה״ב (Drautzburg, Fernández-Villaverde and Guerrón-Quintana, 2020). באופן דומה פעלו הפירוק של ה-pattern bargaining בשנות ה-80 והירידה בתמיכה הפוליטית בחוקי עבודה ובאכיפתם (Stansbury and Summers, 2020). בהקשר זה, מחקר נוסף שיצא לאחרונה מחזק השערה זו, ומצביע על קשר חיובי בין שיעור העובדים המאוגדים לחלק העובדים (Farber et al., 2021). ההסבר השני שהעלו סטאנסברי וסאמרס נוגע לעלייה באקטיביזם של בעלי המניות בניהול החברה ולהתגברות דוקטרינת מקסום הערך לבעלי המניות. תהליכים אלה חיזקו את כוחם של בעלי המניות מול המנהלים והעובדים, ויצרו, בין היתר, לחצים לקיצוץ בהוצאות השכר לטובת העברת רווחים לבעלי המניות.

ד. מה קרה בישראל?

המחקר בישראל בנושא מועט, בוודאי בהשוואה לעושר שעולה מהמחקר הבינלאומי. קריסטל (2014, Kristal, 2008; 2013) מראה כי היו אלו היחלשות ארגוני העובדים ושינויים במדיניות הכלכלית של הממשלה (המהפכה הניאו-ליברלית) שהביאו לירידה בחלק העובדים. למסקנות דומות מגיע ביז׳ונר (2017), בהשוואה שערך בין מדינותOECD שונות, ביניהן ישראל. ביז'ונר מראה כי קיים קשר בין התנתקות השכר מהפריון לדעיכתה של מדינת הרווחה, ובכלל זה שיעור ההתאגדות ומדדי הגנה חקיקתית על עובדים. בנימיני (2021) מראה כי לירידה בכוח המיקוח של העובדים יש השפעה משמעותית על הירידה בחלק העובדים.

לצד מחקרים אלו, דוח בנק ישראל לשנת 2017 מצביע על כמה תהליכים שיכלו להשפיע (ללא בדיקה אמפירית של ההשערות). בין היתר, ייתכן שהחשיפה לתחרות בינלאומית וכניסתן של אוכלוסיות חדשות, שכוח המיקוח שלהן הוא קטן יותר, לשוק העבודה פעלו להקטנת חלק העובדים. מצד שני, ייתכן שהתגברות התחרות בשוק המוצרים והעליות בשכר המינימום שהחלו ב-2015 הן שהובילו לעלייה בחלק העובדים. השערה נוספת היא שהרפורמות הכלכליות של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, ביניהן הפרטת חברות ממשלתיות, הרפורמה בקרנות הפנסיה, הפחתת מיסים, קיצוץ בקצבאות והחלשת כוחם של ארגוני העובדים ועוד (דהן, 2020; מאור, 2012; פלג, 2006), פעלו גם הן להפחתת חלק העובדים.

ה. כלי המדיניות לטיפול בבעיה

זיהוי נכון של הגורמים לבעיה משפיע, כמובן, על צעדי המדיניות שיש לנקוט לפתרונה. סטאנסברי וסאמרס (2020) טוענים, כי אם הבעיה נובעת מפיתוחים טכנולוגיים, מגלובליזציה ומעלייה של מונופולים ומונופסונים, הרי שכלי מדיניות שיתמקדו בהגברת התחרותיות אמורים להביא לעלייה בחלק העובדים. אולם אם הגורם העיקרי לבעיה הוא ירידה בכוח העובדים, כלים אלו לא יצליחו לשנות את המגמה. יתרה מכך, אם הכוח הרב שיש למעסיקים הוא חלק מהמאפיינים הבסיסיים של השווקים הכלכליים, הרי שאין, ולא יהיו, צעדי מדיניות שיוכלו להביא לתחרות משוכללת. במקרה כזה, רק הגדלת כוח המיקוח של העובדים, ובפרט העלאת שיעורי העובדים המאוגדים וחיזוק חקיקת ההגנה לעובדים, יוכלו להעלות את חלק העובדים ולחבר חזרה את השכר והפריון.

מכאן, ובהתאם למסקנה שעולה גם ממחקרים אחרים בתחום, אין די במדיניות להעלאת פריון העבודה על מנת להעלות את שכר העובדים ובכך גם את רמת חייהם (Schwellnus, Kappeler and Pionnier, 2017; Stansbury and Summers, 2018). יתרה מכך, על בסיס תוצאות המחקרים שנערכו בישראל, נראה כי ירידת כוח המיקוח של העובדים מהווה גורם מרכזי בהתנתקות השכר מהפריון. מכאן שנדרש להפעיל מדיניות שתתמוך בהגדלת חלק העובדים ושתצמצם את הפער בין הפריון לשכר באמצעות הגדלת כוח המיקוח של העובדים. העלאת שיעורי העובדים המאוגדים וחיזוק חקיקת ההגנה לעובדים עשויים להוות כלים למטרה זו.

סיכום

בשני העשורים האחרונים מתרחש בישראל, כמו במדינות מפותחות אחרות, תהליך של התנתקות השכר מהפריון (התמורה מהתוצר לשעת עבודה) וירידה בחלק העובדים בתוצר. תהליך זה מבטא תשלום שכר ותגמולים הנמוכים משמעותית מפריון העבודה, וזאת בשונה ממה שהיה נהוג בעשורים הקודמים. המשמעות של תהליך זה היא שחיקה במנגנון העברת פירות הצמיחה לעובדים ולעובדות (צמיחה המבוססת על עבודתם), וסימנים לשינוי מבני באופן שבו עוגת התוצר מתחלקת בין העובדים לבעלי ההון.

תופעה זו פוגעת ברמת החיים של מרבית האוכלוסייה, ששכרה הריאלי נמוך ממה שהיה נהוג בעבר וממה שהמשק הישראלי מסוגל לאפשר. פגיעה זו באה לידי ביטוי בשני אופנים. ראשית, בהתעצמות יוקר המחיה. לצד עליות המחירים שכרסמו בשכר הריאלי של העובדים והעובדות, התנתקות השכר מהפריון הוסיפה פגיעה נוספת בשכר הריאלי. אילולא התנתקות זו, השכר היה יכול להיות גבוה בכ-16% בממוצע. שנית, התנתקות השכר מהפריון מתאפיינת בעלייה משמעותית של שיעור הרווח על ההון, ובכך מגדילה את אי-השוויון בין העובדים לבעלי ההון.

כפי שהראינו, התנתקות השכר מהפריון החלה להתרחש ברוב המדינות כבר בשנות ה-80. בישראל החלה התופעה רק כעשרים שנים מאוחר יותר. הזעזועים שפקדו את המשק הישראלי במהלך שנות ה-80 וה-90 גרמו אומנם לשכר ולפריון להתרחק זה מזה, אולם באופן זמני בלבד, וכעבור זמן קצר הם חזרו להתפתח בקצב דומה. מתחילת שנות ה-2000 אנו רואים שהזעזועים שפקדו את המשק הביאו להתנתקות השכר מהפריון, מבלי שהשניים שבו להתפתח יחד. תופעה זו מעלה חשש לשינוי מבני במשק הישראלי, וייתכן שהיא אף מצביעה על כך שההתאוששות ממשבר הקורונה, שבו גדל הפער באופן משמעותי, תימשך זמן רב.

מהתיאור העדכני של תופעת התנתקות השכר מהפריון בישראל שמוצג בנייר זה, עולים כמה כיוונים למחקרי המשך. ראשית, יש מקום לבחון את הירידה בחלק העובדים ואת התנתקות השכר מהפריון ברמה הענפית, ולהתחיל את הבדיקה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. שנית, יש לבחון את הגורמים לירידת חלק העובדים ולהתנתקות השכר מהפריון בדגש על הגורמים המוסדיים – השפעתם של מונופולים, מונופסונים וארגוני העובדים. שלישית, יש לבחון מדוע השינויים בישראל מתרחשים בעקבות משברים – האם הם היוו הזדמנויות לצמצום הוצאות השכר? ולבסוף, יש לבדוק מה הוביל דווקא לעלייה בחלק העובדים בין השנים 2014 ל-2018.

העלאת רמת החיים של מרב התושבים בישראל היא מטרה מוסכמת, אולם עבודה זו מראה כי מדיניות שתתמקד אך ורק בהעלאת פריון העבודה לא תשיג את המטרה הזו. על מנת להצליח בכך יש לטפל בגורמים שמעצבים את מנגנון השכר של העובדים – ובפרט, בהגדלת כוח המיקוח של העובדים – כך שבמקום שירחיב את הפערים ויחלק את ההכנסות במשק באופן מוטה לטובת בעלי ההון, הוא יביא לכך שפירות הצמיחה יתחלקו באופן הוגן.

נספחים

נספח א׳: על הנתונים ומדידת התופעה

חלק מרכזי בספרות העוסקת בחלק העובדים בהכנסה ובהתנתקות השכר מהפריון עוסק בדיון, שאין לגביו הסכמה, בנוגע למדדים שנכון להסתכל עליהם (Grossman and Oberfield, 2022). חשוב לציין שעל אף חוסר ההסכמה, ירידת חלק העובדים כתופעה היא עובדה מקובלת.

מדידת הפריון

אפשר למצוא בספרות שימוש בתוצר מקומי גולמי ובתוצר מקומי נקי, ושניהם יכולים להגיע במחירי שוק, במחירי בסיס ובמונחי עלות הייצור (factor costs). כמו כן, בדרך כלל מוצגים נתונים על כלל המשק או על המגזר העסקי בלבד.

המגזר העסקי

אנו בחרנו להתמקד במגזר העסקי, כפי שעושה המחלקה לסטטיסטיקת העבודה בארה״ב[33], וזאת מכיוון שמדידת התוצר במגזר הציבורי ובמגזר השלישי מבוססת על עלות הייצור של השירותים, שמורכבת בעיקר מתשלומי השכר. לכן, על מנת לזהות תופעה של שינוי בחלוקת העוגה בין עובדים לבעלי הון נכון יותר להסתכל רק על המגזר העסקי.

תוצר נקי

בחרנו להסתכל על תוצר נקי, כלומר, התוצר הגולמי בניכוי הערך המשמש לתחזוקת הנכסים הקיימים. חלק זה של התוצר נדרש על מנת להמשיך לקיים את פעילות המשק, ורק ההון העודף הוא שעומד לחלוקה בין העובדים לבעלי ההון. כלומר, זהו המדד הרלוונטי כשאנחנו רוצים לבחון את רמת החיים הממוצעת ואת מידת אי-השוויון בחברה (Grossman and Oberfield, 2022).

יחד עם זאת, באיורים 10 ו-11 אנו מציגים את ירידת חלק העובדים ואת התנתקות השכר מהפריון, כשעליהם הוספנו את נתוני התוצר הגולמי, על מנת להבין את הפערים בין המדדים. במקרה הישראלי, לא נראה הבדל מהותי במגמה של חלק העובדים בין התוצר הגולמי לתוצר הנקי. באיור 11, ההתנתקות בין השנים 2008-2003 חדה יותר כשמסתכלים על התוצר הגולמי לעומת הנקי, אולם זו תוצאה של פחת מוגבר באותן שנים, שכאמור, לא עמד לחלוקה בין ההון לעובדים.

תוצר במונחי עלויות הייצור

בחרנו להביא את התוצר במונחי עלויות הייצור (factor costs), בהמלצת SNA2008 וכותבים נוספים[34]. ההיגיון בכך הוא שערך זה מייצג את הערך שנותר לחלוקה מהערך המוסף, אחרי שבוצעו סך תשלומי המיסים העקיפים והתקבלו כלל הסובסידיות.

נסביר:

התוצר במחירי שוק כולל שלושה רכיבים מרכזיים (פירוט באיור 12):

תמורה למועסקים (שכירים + מי שאינם שכירים), נקרא גם ״ערך מוסף של העבודה״
עודף תפעולי, נקרא גם ״ערך מוסף של ההון״ (התמורה לבעלי ההון)
מיסים נטו על ייצור וייבוא, אלה הם המיסים העקיפים: מע״מ, מיסים על מוצרי ייבוא (שאינם מע״מ), מכסים, מיסים על ייצוא ומיסים אחרים (להרחבה: SNA2008, 2009)

התוצר במונחי עלויות הייצור מנכה את הסעיף השלישי, של המיסים העקיפים, מהתוצר במחירי שוק, וכך נשארים רק שני הרכיבים של תמורה למועסקים ועודף תפעולי (הגדרה מס׳ 4 באיור 12, ללא הפחת).

איור 12 מציג הגדרות שונות לתוצר המקובלות בחשבונאות הלאומית. כל הגדרה מביאה לידי ביטוי רכיבים שונים של התוצר, במטרה לתת נקודות מבט שונות על התפוקה. כמו כן, כל אחד מהרכיבים הללו יכול להגיע בצורה ריאלית, כלומר, בניכוי מדד מחירים (במקרה שלנו, במחירי ייצור או במחירי צרכן), וכתוצאה מכך נוצרים לעיתים מונחים מבלבלים, לדוגמה, תוצר מקומי במחירי שוק ובמחירים קבועים, כשההגדרה הראשונה נוגעת להרכב התוצר והשנייה לניכוי מדד המחירים.

בחישובי חלק העובדים שעושים שימוש בתוצר במחירי השוק, רכיב המיסים העקיפים נכרך יחד ובאופן עקיף עם העודף התפעולי, כלומר מתייחסים אליהם כאל מקשה אחת שעומדת מול חלק העובדים. אבל המיסים העקיפים לא מייצגים החזר על ההון (או על העבודה), ולכן לא צריך לכלול אותם. לעומת זאת, נכון למדוד את חלק העובדים כחלק מהתוצר במונחי עלויות הייצור, כך שהחלק המשלים שלו יהיה אך ורק העודף התפעולי, כלומר, ההכנסה מהון (לפני מס).

שתי משמעויות לשימוש בתוצר במונחי עלויות הייצור

א. כשמשתמשים בתוצר בעלויות הייצור, רואים בשנת 2020 עלייה בתוצר ובפריון, וזאת בניגוד לירידה בתוצר ובפריון שרואים אם משתמשים בתוצר במחירי השוק. הסיבה לכך היא שבזמן מגפת הקורונה מדינת ישראל הגדילה מאוד את הסובסידיה שהיא נתנה לעסקים. תוספת סובסידיה זו באה לידי ביטוי בסעיף ״מיסים נטו על ייצור ועל יבוא״, באופן הבא:

כלומר, ככל שהסובסידיה גדלה, סעיף ״מיסים נטו״ קטן. בזמן המגפה, הגידול בסובסידיה הקטין את סך כל הסעיף ב-34% מערכו בשנת 2019 (מכ-150 מיליארד ש״ח לכ-100 מיליארד ש״ח). סך הכל, כאשר מנכים סעיף זה ומשתמשים בתוצר במונחי עלויות הייצור, רואים שבשנת 2020 חלה עלייה בתוצר הנקי של כ-2%.

ב. כשמסתכלים על חלק העובדים בתוצר במחירי השוק, לא רואים תופעה של ירידת חלק העובדים לאורך השנים, וזאת בשל שינוי מקביל והפוך שהתרחש בעודף התפעולי ובמיסים. נסביר להלן מדוע. בחישוב חלק העובדים כחלק מהתוצר במחירי שוק, התמורה למועסקים עומדת סביב 50% והיא יציבה לאורך כל השנים, כפי שהראה ברנד (2016), וסיכם שאין ירידה של חלק העובדים. יחד עם זאת, החל מתחילת שנות ה-2000 אנו רואים שינוי משמעותי בשני הרכיבים האחרים: חלק ה״מיסים על נטו על ייצור ועל יבוא״ (מיסים עקיפים) יורד והעודף התפעולי גדל. כלומר, הירידה של האחד התקזזה עם העלייה של האחר, וכך חלק העובדים בתוצר במחירי השוק לא השתנה[35]. כלומר, שינוי התמהיל של המיסים והעודף התפעולי בתוך התוצר הוא שהביא לכך שחלק העובדים בתוצר, כשהוא נמדד במונחי עלויות הייצור, ירד. למעשה, שינוי התמהיל מלמד אותנו שהנהנים העיקריים מהפחתות המיסים שחלו בסעיף הזה הם בעלי ההון.

מדידת התמורה לעובדים

בספרות הכלכלית אפשר למצוא כותבים שמחשבים את התמורה לעובדים רק של השכירים או כזו שכוללת גם את מי שאינם שכירים, כאשר עבור זו האחרונה ניתן למצוא דרכים שונות לחישוב (Giovannoni, 2014). כמו כן, נהוג להציג את התמורה לעובדים בערך הריאלי שלה, כלומר, בניכוי מדד מחירים כלשהו. בדרך כלל מציגים גם בניכוי מדד המחירים לצרכן וגם בניכוי מדד מחירי התוצר (הכלל-משקי או העסקי).

הלמ״ס מחשבת את הזקיפה לתמורה לעבודה של מי שאינם שכירים בהתאם להמלצות הבינלאומיות, ואנחנו משתמשים בנתוני הלמ"ס הכוללים את השכירים ואת מי שאינם שכירים. אנחנו מציגים את התמורה לשעת עבודה מנוכה בשני מדדי המחירים, ומתעכבים בגוף הטקסט על ההבדל הנובע מכך, משום ששני המדדים חשובים להבנת התופעה.

סדרות הנתונים שבשימוש

באיורים העיקריים שבעבודה זו (איורים 2-1 ו-4), אנו עושים שימוש בנתוני החשבונות הלאומיים של הלמ״ס, המעודכנים בהתאם לעדכון שנערך בנתוני התוצר באוגוסט 2022. מדובר על נתוני התמורה למועסקים ולהון בתוצר המקומי הנקי, במחירי שוק, של המגזר העסקי[36]. אלו הנתונים הטובים ביותר על מנת להעריך את התופעה הנדונה, ואנו מסבירים מדוע בהמשך הנספח.

לצד השימוש בנתונים אלו, אנו משתמשים בסדרות של בנק ישראל (מתוך הנספח הסטטיסטי של הדוח השנתי של הבנק), על מנת לבטא את המגמה ארוכת השנים. הסדרות לקוחות מתוך אתר הבנק, ובהן:

״לוח ב׳ נ׳ 1 – המקורות והשימושים – השינוי הכמותי, 1965 עד 2021״, הנספח הסטטיסטי, דוח בנק ישראל 2021
״שכר חודשי ממוצע למשרת שכיר – סקטור עסקי, חודשי, מנוכה עונתיות״, מחולל הלוחות של הבנק
״תוצר מקומי גולמי – סקטור עסקי – מחיר נגזר – שיעור שינוי״, מחולל הלוחות של הבנק
״מדד המחירים לצרכן, לפי קבוצות צריכה ראשיות", מחולל הלוחות של הלמ״ס

על הפערים העולים בנתוני הטווח הארוך

כאמור, על מנת להציג תמונה ארוכת טווח (איור 2) השתמשנו בנתוני בנק ישראל. חשוב לציין כי קיים פער בין ממצאי ניתוח זה לממצאי העבודה של ברנד (2016), שהשתמש גם הוא בנתוני בנק ישראל. מבחינה טכנית, אנחנו שכפלנו את הניתוח שערך ברנד, אך מבחינת התוצאה והמסקנות, אנחנו מצביעים על תהליך של התנתקות, בעוד שעל פי ברנד לא הייתה תופעה כזו. ההסבר לפערים הללו נובע, ככל הנראה, מכך שבשנים האחרונות ערכה הלמ״ס שינויים משמעותיים בנתוני התוצר, שהשפיעו על הנתונים המשורשרים שבנק ישראל מספק[37]. הבדל זה יצר במצטבר פער של מעל 20 נקודות אחוז בהתפתחות התוצר משנת 1995 ועד היום. יחד עם זאת, אפשר היה להבחין בתופעה זו עוד בשנת 2016 באמצעות שימוש בנתוני הלמ״ס שהיו זמינים אז ובאמצעות שימוש בהגדרות שבהן השתמשנו בנייר זה, על בסיס תוצר במונחי עלויות הייצור.

נספח ב׳: התפתחות הפריון והשכר בשנות בסיס שונות

האיורים הבאים ממחישים כי בשלוש התקופות שבין המשברים (2002-1995, 2008-2005, 2019-2010) השכר והפריון התפתחו כמעט באותו קצב, ואילו התנתקות השכר מהפריון התרחשה בעיקרה בשלוש נקודות זמן: בשנים 2004-2003, בשנת 2009 ובשנים 2021-2020.

מאיור 1, שהוצג בתחילת הנייר, ניתן לזהות כי מ-1995 ועד שנת 2002, הפריון והשכר התפתחו בקצב דומה יחסית. איורים 13 ו-14 מציגים את התפתחות הפריון והשכר, כאשר כל אחד מהם מתחיל משנת בסיס אחרת. שנות הבסיס שנבחרו הן שנות היציאה מהמשברים. באיור 13, שמתחיל ב-2004, אחרי ההתאוששות, המדדים נעים יחד עד שנת 2008 (כולל), ובאיור 14, המתחיל אחרי משבר 2009, המדדים נעים יחד עד משבר הקורונה. כלומר, מרב הפער בין המדדים נוצר בשלוש נקודות הזמן שציינו, ואילו בתקופות שבין נקודות הזמן האלה התפתחו שני המדדים בקצב דומה.

נספח ג׳: נתוני שכר חציוניים

נתונים זמינים על הכנסה חציונית קיימים עבור השנים 2019-1997 (על בסיס המעקב אחר יעדי תעסוקה ממשלתיים של הלמ״ס). באיור 15 ערכנו את הסדרות של הפריון והתמורה לעובדים כך שיתחילו בשנת 1997, וכך יכולנו לשלב את הנתונים הקיימים על ההכנסה החציונית. בניגוד לפער שבין הפריון לתמורה לעבודה, שאותו ניתן לחשב ישירות מנתוני החשבונאות הלאומית, את הפער בין התמורה הממוצעת לשעת עבודה לתמורה החציונית לשעת עבודה יש לאמוד באמצעות חישוב משנה. בדומה לעבודות אחרות (Schwellnus, Kappeler and Pionnier, 2017), השתמשנו ביחס שבין ההכנסה החציונית להכנסה הממוצעת, כפי שעולה מסקר ההוצאות. את היחס הזה הכפלנו בתמורה לשעת עבודה, וכך קיבלנו מדד לתמורה לעבודה החציונית.

כפי שעולה מאיור 15, התמורה לעבודה החציונית התפתחה באופן צמוד יחסית לתמורה לעבודה הממוצעת, למעט בשנת 2018, שבה התמורה לעבודה החציונית צמחה מעט יותר מהתמורה לעבודה הממוצעת. בניגוד למדינות אחרות, כמו ארה״ב, שבהן השכר החציוני ממשיך להתרחק מהשכר הממוצע, במקרה של ישראל הנתונים מלמדים על צמצום אי-השוויון בין העובדים לבין עצמם, והם עולים בקנה אחד עם הירידה שנצפית במדד ג׳יני לאי-שוויון בהכנסות. יחד עם זאת, מכיוון שתקופת ההשוואה באיור 15 אינה זהה לניתוח שעשינו קודם לכן (איורים 1, 3), יש להתייחס להשוואה זו בזהירות.

נספח ד׳ – התנתקות השכר הממוצע מהפריון, 2021-1969

באיור 16 אנו מציגים את איור 2 בתוספת של התפתחות השכר מנקודת המבט של העובדים (מנוכה במדד המחירים לצרכן). כאמור, האיור מבוסס על נתונים פחות מתאימים (נתוני תוצר במחירי שוק, ושכר ממוצע למשרת שכיר. ראו הסבר באיור 2 וכן נספח א׳), אלא שיתרונם בכך שהם משתרעים על פני תקופה ארוכה במיוחד.

פרק הזמן הממושך מאפשר לראות כי הפער בין השכר במונחי יצרן ובין השכר במונחי צרכן החל להיווצר בתחילת שנות ה-90, והחל להתרחב מאמצע שנות ה-2000. כלומר, התנתקות השכר מהפריון, מנקודת המבט של העובדים והעובדות, החלה עשור מוקדם יותר, וזאת בגלל הרעה ב״תנאי הסחר״.

-----------

[1] ראו לדוגמה: בנק ישראל (2019). דוח מיוחד של חטיבת המחקר: העלאת רמת החיים בישראל באמצעות הגדלת פריון העבודה.

[2] בעבודה זו, ״עובדים״ הם אלו שמרבית הכנסתם נובעת משכר עבודתם, ו״בעלי הון״ הם אלו שמרבית הכנסתם נובעת מהכנסות הוניות. ראו פירוט בהמשך, תחת הכותרת: ״האם כולם נהנים מרווחי הון?״.

[3] זהו תיאור של התרחיש התיאורטי הבסיסי לפי התיאוריה הכלכלית המקובלת.

[4] עם תקופות של התנתקות זמנית, כמו בתקופת האינפלציה של אמצע שנות ה-80 או בזמן העלייה ממדינות חבר העמים בשנות ה-90.

[5] כל הנתונים בנייר זה מעודכנים בהתאם לעדכון שערכה הלמ״ס בנתוני התוצר באוגוסט 2022.

[6] תוצר מקומי נקי הוא התוצר המקומי הגולמי ללא הערך של ההון שהושקע בתחזוקת הנכסים הקיימים, כלומר, ללא ערך הבלאי. להרחבה ראו נספח א׳ ואיור 10 בפרט.

[7] תוצר בעלויות ייצור (factor costs) הוא התוצר ללא ערך המיסים העקיפים – מיסים על מוצרים ועל הייצור. הוא עדיין כולל את השכר ברוטו (לפני מס הכנסה) ואת הרווח על ההון (לפני מיסי הון). להרחבה ראו נספח א׳ ואיור 9 בפרט.

[8] בנספח ג׳ אנו מציגים ניתוח זה גם עבור שכר חציוני. באופן כללי, השכר החציוני התפתח באופן דומה לשכר הממוצע, ולא נוצר ביניהם פער לאורך השנים. מגמה זו היא חיובית, ועומדת בניגוד למקרים רבים ממדינות מפותחות, שם אנחנו רואים, לצד ירידת חלק העובדים בכלכלה, גם התרחבות של הפער בין השכר החציוני לממוצע (Schwellnus, Kappeler and Pionnier, 2017).

[9] חשוב לציין שהשימוש בתמ״ג בעלויות הייצור מביא לכך שאנו רואים גידול בתוצר ובפריון ב-2020. לעומת זאת, כאשר מחשבים את התמ״ג במחירי השוק, רואים ירידה בתוצר ובפריון באותה שנה. אנו מפרטים את הסיבה לכך בנספח א׳.

[10] בנספח ב׳ אנו מציגים איורים מקבילים של הפריון והתמורה לעבודה, בשנות בסיס שונות, על מנת להמחיש טענה זו.

[11] המיתון של 2003-2001, המיתון של 2009 ומשבר הקורונה. משבר 2008 התבטא בישראל ברבעון האחרון של 2008 וברבעון הראשון של 2009, ובהמשך שנת 2009 כבר ניכרה התאוששות (בנק ישראל, 2009), ולכן גם 2009 היא שנת התאוששות.

[12] ציפייה זו מתבססת על ההנחה ששלושת המשברים הכלכליים האחרונים היו אירועים אקסוגניים וחולפים, שלאחריהם סביר להניח שהמשק יחזור לשיווי המשקל שבו היה לפני המשבר (גם אם ברמת תוצר נמוכה יותר).

[13] חשוב להדגיש שהתמיכה הממשלתית שניתנה בתקופת הקורונה (דמי החל״ת) נכנסה בחישובי הלמ״ס לחלק העובדים בתוצר, וזאת בניגוד לתשלומי העברה, שבדרך כלל נכנסים לחלק ה״הון״. כלומר, התמורה לשעת עבודה בזמן הקורונה לא משקפת את אובדן ההכנסה המלא שחל בעקבות הפסקת העבודה, אלא רק חלק קטן ממנו.

[14] השכר ארוך הטווח הוא השכר הממוצע על פני שנים רבות, שפחות מושפע מערכי קצה בודדים ומתנודתיות קצרת טווח.

[15] כאמור, היו תקופות של התנתקות זמנית של השכר מהפריון, אולם התנתקות עקבית במגזר העסקי היא תופעה חדשה. זעירא (2018) מרחיב על כך בספרו.

[16] חשוב להבדיל כאן בין מונחים שעושים שימוש במילים דומות אבל מייצגים דברים שונים. כאשר מציינים שהתוצר הוא במחירי ייצור או במחירי צרכן, הכוונה היא שהתוצר נוכה במדד מחירים מסוים כדי להביא אותו לגודל ריאלי. כאשר מציינים שהתוצר הוא במחירי שוק, הכוונה היא שהוא מבטא את כלל הרכיבים של התוצר (הערך המוסף של העבודה, הערך המוסף של ההון ומיסים עקיפים). ראו איור 9 בנספח א׳.

[17] להרחבה על ההבדלים בנתונים ראו נספח א׳.

[18] חשוב לציין, שבהשוואה לאיור 1, הפער שנוצר בין השכר לפריון, כפי שהוא בא לידי ביטוי באיור 2, קטן יותר. הוא אומנם מגיע בשנת 2021 ל-23 נקודות אחוז, אך חישוב זה הוא ביחס לשנת 1969. אם נבצע את החישוב בנתונים אלו ביחס לשנת 1995 (בדומה לאיור 1), נקבל פער של 13 נקודות אחוז (ולא 19 נקודות אחוז). בכל מקרה, כאמור, מספרים אלו פחות מדויקים, והמטרה כאן היא להראות מגמה ארוכת טווח.

[19] על בסיס הנתונים שבאיור 3, שנת התחלת ההתנתקות היא 2002; על בסיס הנתונים שבאיור 1, שנת התחלת ההתנתקות היא 2004. מכיוון שהנתונים של איור 1 מתאימים יותר לניתוח הפער הזה, אנו מעריכים ש-2004 היא השנה המדויקת יותר.

[20] קשה להסביר מדוע תקופת ההתנתקות אחרי מיתון 67-66 הייתה ארוכה (זעירא, 2018). קריסטל (Kristal, 2013) טוענת כי ירידה זו היא חלק מירידה מתמשכת משנת 1955, וכי הסיבה לירידה היא הכלכלה המעורבת (mixed economy), שאפיינה את העשורים הראשונים של מדינת ישראל, אשר נתנה הטבות משמעותיות לשוק הפרטי במטרה לפתח את המדינה.

[21] יש לציין שנתונים ארוכי טווח אלו עולים בקנה אחד עם הניתוח של קריסטל את המשק הישראלי (Kristal, 2008). מעניין לציין כי הנתונים של קריסטל, כשמסתכלים על כלל המשק, מצביעים על התנתקות השכר מהפריון כבר משנת 1987. לעומת זאת, במבט על המגזר העסקי בלבד, התופעה מתחילה בתחילת שנות ה-2000, בדומה לממצאים שלנו. משמעות אפשרית היא שבמשך כמעט 15 שנים, המדינה היא זו שהובילה את תהליך התנתקות השכר מהפריון, והמגזר העסקי הצטרף לתופעה זו רק בתחילת שנות ה-2000.

[22] באיור 16 (נספח ד׳), אנו מציגים את הנתונים המוצגים באיור 2, נתוני הפריון והשכר למשרת שכיר, מנוכים גם באמצעות מדד המחירים לצרכן, וניתן לראות כי הפער בסל הקניות החל כבר באמצע שנות ה-90.

[23] אם ניקח את שנת 2019 כנקודת הייחוס, רגע לפני משבר הקורונה ואחרי כמה שנים של צמצום הפער בין השכר לפריון, הפער הנומינלי כתוצאה מהתנתקות השכר מהפריון עמד אז על כ-5.5%, וכשלוקחים בחשבון את מדד המחירים לצרכן, הפער עולה ב-6 נקודות אחוז, ל-11.5%.

[24] כך, לדוגמה, עולה בניתוח שנעשה על ארה״ב (Mishel and Bivens, 2021).

[25] היחס בין השכר לפריון ולחלק העובדים בתוצר הם שני ביטויים זהים מבחינה קונספטואלית. כך, אם W מוגדר כתמורה לעובדים, L מוגדר כשעות עבודה/מספר עובדים ו-Y מוגדר כתוצר, אז:

[26] חשוב להדגיש: לא מדובר כאן על ״רווח נקי״, כפי שנהוג לכנות את העודף שנשאר אחרי מיסים, אלא על שיעור התשואה הנובע מהעודף התפעולי ללא הפחת (ולכן, נקי). בכל מקום בעבודה זו, הן חלק העובדים והן חלק ההון מחושבים לפני מיסים על עבודה/רווחים.

[27] דו״ח מנהל הכנסות המדינה לשנים 2020-2019, 2022, אגף הכלכלנית הראשית, משרד האוצר. לטובת החישוב, חלק השכר מורכב מהכנסות שכר, מהכנסות מעסק ומהכנסות אחרות בשיעורי מס רגילים. חלק ההון מורכב מהכנסות מפנסיה, מהכנסות אחרות בשיעורי מס מיוחדים ומרווחי הון. אין הבדל מהותי אם משנים את הרכיבים שכוללים את ״הכנסה מהון״ מול ״הכנסה משכר״.

[28] כך, לדוגמה, Bengtsson and Waldenström (2018) מוצאים קשר חזק בין העלייה בחלק האחוזון העליון לירידה בחלק העובדים, אולם הקשר נחלש כאשר מחליפים את חלק האחוזון העליון במדד רחב יותר כמו מדד ג׳יני.

[29] חיפוש במנועgoogle scholar את הביטוי labor share מניב כ-17,000 תוצאות מהעשור האחרון וכ-3,800 מתחילת 2021.

[30] הסקירה שאנו מציגים להלן מבוססת על הסקירה במאמרם של גרוסמן ואוברפילד, ואנו מביאים כאן רק חלק קטן ממנה. במאמר עצמו, הכותבים מרחיבים על הקשיים הניצבים בפני כל מאמצי המחקר האחרונים.

[31] לצד הסיבות העיקריות שאנו מביאים כאן, ישנה סיבה נוספת, הנוגעת לבעיות מדידה. כמה מחקרים העלו טענות על שינויי סיווג של רכיבים בתמ״ג, שמייצרים ירידה מלאכותית (למשל, Smith et al., 2021; Koh, Santaeulàlia‐Llopis and Zheng, 2020), ולמעשה טוענים שהתופעה המדוברת איננה קיימת. יחד עם זאת, נראה שהקונצנזוס הכלכלי אינו מקבל את הטענות הללו (Autor et al., 2017; Autor et al., 2020; Barkai, 2021; De Loecker, Eeckhout and Unger, 2020; Grossman and Oberfield, 2022).

[32] תופעות נוספות שנצפו לצד ירידת חלק העובדים הן עלייה במדדי ערך חברות (כמו מדד טובין Q), עלייה ברווח הממוצע ובמרווחים (markup) ורמות נמוכות של שיעור האבטלה והאינפלציה, שמרמזות על ירידה בשיעור האבטלה המתיישבת עם יציבות המחירים (NAIRU).

.Bureau of Labor Statistics [33]

למעשה, גם המגזר החקלאי לא נכנס בחישובי ה-BLS, משום שהתוצר שלו תנודתי מאוד (להרחבה). נתוני הלמ״ס כוללים את המגזר החקלאי, ועל כן גם אנחנו כללנו אותו.

Glyn, 2009; Kristal, 2010; Gollin, 2002; Rognlie 2016; Schwellnus, Kappeler and Pionnier, 2017; Guerriero, 2019 [34]

[35] מעניין לציין, כי בניתוח של 9 מדינות מתוך ה-G20 לא היה הבדל במגמה בין אם חלק העובדים נמדד במחירי שוק ובין אם בעלויות ייצור (ILO, 2015).

[36] נתונים אלו הועמדו לבקשתנו. הנתונים הגולמיים מפורסמים באתר הלמ״ס. כך, לדוגמה, לוח 17, מהפרסום ״החשבונות הלאומיים לשנת 2021: אומדן שני״.

[37] להרחבה ראו: הלמ״ס, 2021, חשבונות לאומיים, 1995-2019, פרסום מספר 1822; הלמ״ס, 2022, חשבונות לאומיים, 1995-2020, פרסום מספר 1859.

תוכן העניינים:

תקציר

מבוא

התנתקות השכר מהפריון

ירידת חלק העובדים בתוצר ועליית שיעור התשואה על ההון

המשמעויות

הסיבות לתופעה

סיכום

מבוא

א. תמונת המצב בישראל

נקודת המבט הכלל-משקית: התנתקות השכר מהפריון

התנתקות השכר מהפריון מהווה שינוי מגמה

מנקודת המבט של העובדים הפער גדול עוד יותר

ירידת חלק העובדים בתוצר

עליית התשואה הנקייה על ההון

ב. הערות קצרות על תמונת המצב בישראל

מהו הפער הנכון?

האם כולם נהנים מרווחי הון?

עלייה באי-השוויון?

ג. סיבות אפשריות להתנתקות השכר מהפריון

פיתוחים טכנולוגיים

גלובליזציה

הרכב האוכלוסייה

כוח בשוק המוצרים: מונופולים

כוח בשוק העבודה: מונופסונים

ירידה בכוח העובדים

ד. מה קרה בישראל?

ה. כלי המדיניות לטיפול בבעיה

סיכום

נספחים

נספח א׳: על הנתונים ומדידת התופעה

מדידת הפריון

המגזר העסקי

תוצר נקי

תוצר במונחי עלויות הייצור

שתי משמעויות לשימוש בתוצר במונחי עלויות הייצור

מדידת התמורה לעובדים

סדרות הנתונים שבשימוש

על הפערים העולים בנתוני הטווח הארוך

נספח ב׳: התפתחות הפריון והשכר בשנות בסיס שונות

נספח ג׳: נתוני שכר חציוניים

נספח ד׳ – התנתקות השכר הממוצע מהפריון, 2021-1969

Komentarze