פרויקט היום שאחרי: מבט על מערכת הבריאות – השירותים האזרחיים ומדיניות הממשלה

יוני בן בשט

דצמבר 2023

* הפרויקט נכתב בעקבות חשיפת חולשתם של הממשלה ושל השירותים הציבוריים במהלך המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר.

מערכת הבריאות הישראלית מציגה הישגים מרשימים במניעת תמותה ובתוחלת חיים, אולם מחקרים מייחסים הישגים אלו להשקעות עבר (צ'רניחובסקי, 2018). כיום, המערכת הציבורית סובלת משלוש בעיות מרכזיות: א. פער תקצוב שמוערך בכ-20 עד 40 מיליארד ש״ח בשנה; ב. פערים חמורים בכוח אדם, לרבות רופאים/ות ואחים/ות; ג. נטל הוצאה פרטית גבוה בצורה חריגה. כל אלה מעמידים בסכנה את יכולתה של המערכת להמשיך בביצועיה הטובים בשנים הבאות.

על מנת שמערכת הבריאות תוכל לשמור על הישגיה גם בעתיד מומלץ לנקוט בצעדים הבאים:

א. להגדיל את משקל ההוצאה הציבורית על בריאות באמצעות שינוי יסודי של מנגנון עדכון עלות סל שירותי הבריאות; להבטיח את מקורות המימון של הסל; ולהקטין את התמריץ המניע את הציבור להשתמש בשירותי השוק הפרטי.

ב. להגדיל את מספר הרופאים והרופאות והאחים והאחיות לאלף נפש, ולסגור את הפער בהקשר זה בין המרכז לפריפריה.

ג. להגדיל את ההוצאה הציבורית על בריאות וליצור הפרדה ברורה בין השירותים הניתנים במסגרת הסל הממלכתי לשירותים הניתנים במסגרות הפרטיות.

במה מתבטאים פערים ארוכי שנים אלה?

1. יהודים חיים יותר שנים מערבים

2. אנשים החיים במרכז הארץ חיים יותר שנים מאנשים החיים בפריפריה

3. שיעור תמותת תינוקות שאינם יהודים גבוה בכ-177% משיעור תמותת תינוקות יהודים

4. זמני ההמתנה לשירותים רפואיים הם ארוכים משמעותית בפריפריה בהשוואה למרכז הארץ

5. חלק משמעותי מאוכלוסיית ישראל נאלץ לוותר על שירות רפואי בשל התשלום הנדרש

שלוש הבעיות המרכזיות

א. תת-תקצוב של סל הבריאות הממלכתי: חסר של כ-20 עד 40 מיליארד ש״ח

מאז שנכנס לתוקפו חוק בריאות ממלכתי בשנת 1995, חלה שחיקה מצטברת משמעותית בתקציב סל שירותי הבריאות. מתוצאות ניתוח שערכנו, המבוסס על בדיקת הפער בהוצאות האזרחיות בין ישראל לממוצע מדינות ה-OECD, עולה כי התוספת הנדרשת למערכת הבריאות עומדת על כ-27 מיליארד ש״ח.

בניתוח מדוקדק שנערך במרכז טאוב, החוקרים מציינים כי בשנת 2020 עמדה עלות סל שירותי הבריאות על כ-56.7 מיליארד ש"ח. לו היה הסל גדל על בסיס מדדי העדכון שהומלצו על ידי ועדות מקצועיות ומומחים במערכת הבריאות, הוא היה עומד בשנת 2020 על כ-76–96 מיליארד ש"ח בשנה (לוי, בן נון ודוידוביץ', 2022). כלומר, תוספת של בין 20 ל-40 מיליארד ש״ח.

מה צריך לעשות? (המלצות מרכז טאוב)

להגדיל את משקלה של ההוצאה הציבורית על בריאות באמצעות:

1. שינוי יסודי של מנגנון עדכון עלות סל שירותי הבריאות, הן ברמה העקרונית (אופן העדכון) והן ברמה הכמותית (גובה המקדמים).

2. עיגון בחוק של מקדמי הדמוגרפיה והטכנולוגיה, כדי להבטיח את מקורות המימון של הסל.

3. הקטנת התמריץ המניע כיום את הציבור להשתמש בשירותי השוק הפרטי, לרבות ביטוחים פרטיים.

ב. פערים בכוח האדם הרפואי

הפער בכוח האדם הרפואי הוא אחד האתגרים המרכזיים שעל מערכת הבריאות להתמודד עימם בשנים הקרובות (אש ואחרים, 2023). בישראל, נכון ל-2021, כדי להגיע לממוצע ה-OECD נדרש להוסיף כ-3,000 רופאים ורופאות ועוד כ-34,000 אחים ואחיות. כמו כן, בקרב מגזרי הרפואה והסיעוד, שיעור בעלי המקצוע המבוגרים גבוה יחסית, ולכן בשנים הקרובות האתגר במילוי השורות יהיה גדול אף יותר (לוי ודוידוביץ', 2022), זאת בייחוד לאור הצפי לקיטון בשיעור הרופאים והרופאות עד 2035 (אש ואחרים, 2023).

נוסף על כך, קיים פער משמעותי בפיזור הגיאוגרפי של הרופאים והרופאות והאחים והאחיות בישראל (לוי ודוידוביץ', 2022). על מנת שמחוזות הצפון והדרום יגיעו לממוצע ה-OECD, נדרשת תוספת של כ-900 רופאים ורופאות וכ-5,700 אחים ואחיות למחוזות אלו.

מה צריך לעשות?

1. להגדיל בצורה הדרגתית את מספר הרופאים והרופאות והאחים והאחיות לאלף נפש בתוכנית רב-שנתית עד סגירת הפער מול ה-OECD.

2. לסגור בצורה הדרגתית את הפער הגיאוגרפי במספר הרופאים והרופאות והאחים והאחיות לאלף נפש בין המרכז לפריפריה בתוכנית רב-שנתית.

ג. נטל ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל גבוה באופן חריג

שיעור ההוצאה הציבורית על בריאות בשנת 2022 עמד על כ-69% מסך ההוצאה הלאומית על בריאות, לעומת ממוצע מדינות ה-OECD, שעמד על 76%. כלומר, הסכום שאזרחי ישראל מוציאים מכיסם הפרטי על שירותי בריאות הוא גדול משמעותית ממקביליהם במדינות ה-OECD. לו תמהיל ההוצאה הישראלי ב-2022 היה דומה לזה של ה-OECD, וסך כל ההוצאה הלאומית על בריאות לא הייתה משתנה (לא גדלה ולא קטנה), ההוצאה הציבורית הייתה גדלה בכ-13 מיליארד ש״ח (וההוצאה הפרטית הייתה קטנה באותו גודל). פער זה מצביע על שיעור הפרטה גבוה בצורה קיצונית של מערכת הבריאות הישראלית.

מה צריך לעשות? (המלצות ועדת אש)

1. להגדיל בצורה הדרגתית את ההוצאה הציבורית על בריאות, במטרה לצמצם את אי-השוויון הנובע משיעור ההוצאה הפרטית הגבוה בהשוואה ל-OECD.

2. ליצור הפרדה ברורה בין השירותים הניתנים במסגרת הסל הממלכתי לשירותים הניתנים במסגרות הפרטיות (אש ואחרים, 2023).