12253461218039660924
top of page

יוקר המחיה בישראל: שכר נמוך או מחירים גבוהים?

עידו לן

אוגוסט, 2023













עבודה זו בוחנת את יוקר המחיה בישראל מנקודת המבט של העובדים והעובדות. העשורים האחרונים התאפיינו בירידה מתמשכת בכוח הקנייה של העובדים בישראל בהשוואה לעובדים במדינות מפותחות אחרות. כבר בשנת 2001 היה כוח הקנייה של העובדים בישראל נמוך ב-10.8% בהשוואה לממוצע המדינות המפותחות, ועד שנת 2019 התרחב הפער ל-28.1%. כוח הקנייה נמוך במיוחד במוצרי דיור, מזון ומשקאות, וקטגוריות אלו לבדן מהוות כ-50% מהפער בכוח הקנייה. ניתוח הסיבות לגידול הפער בכוח הקנייה מראה כי הוא נובע בעיקר מירידה בפריון העבודה היחסי בישראל, ובמידה מסוימת גם מחלוקה פחות שוויונית של התוצר בין העובדים למעסיקים. בניגוד לתפיסה שטוענת שהמחירים הגבוהים בישראל הם הגורם הבלעדי ליוקר המחיה, בעבודה זו אנו מראים כי המחירים היחסיים בישראל דווקא השתפרו בעשורים האחרונים והקלו על יוקר המחיה. המסקנה העולה מהעבודה הנוכחית היא שעל מנת להקל את נטל יוקר המחיה הגבוה בישראל, על הממשלה לפעול להעלאת פריון העבודה ולהעלאת השכר לכל העובדים, ולא להסתפק רק בפתיחת שוקי המוצרים לתחרות.



תקציר


על אף ההצלחה הכלכלית של ישראל, יוקר המחיה עלה באופן משמעותי בעשורים האחרונים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. מתוצאות הניתוח שאנו עורכים בנייר זה עולה כי בעיית יוקר המחיה בישראל נובעת בעיקרה משכר נמוך ולא ממחירים גבוהים. לכן, יש לטפל בבעיה זו באמצעות השקעות שיעלו את פריון העבודה וצעדי מדיניות שיגדילו את חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית.


מבוא

בחינת יוקר המחיה באמצעות מחירי המוצרים בלבד היא השוואה "במעמד צד אחד". הדרך הנכונה לבחון את יוקר המחיה היא באמצעות בחינת כוח הקנייה של השכר, כלומר, כמה מוצרים ושירותים יכולים העובדים לקנות בשכרם בפועל.


כוח הקנייה בישראל

כוח הקנייה של השכר הממוצע בישראל נמוך ב-28.1% מכוח הקנייה של השכר הממוצע במדינות ה-OECD[1]. במונחי דיור, חשמל ומים, כוח הקנייה של השכר בישראל נמוך ב-39.9% מהממוצע ב-OECD. במונחי מזון ומשקאות הוא נמוך ב-30.2%. בסך הכל, מעל 50% מהפער בכוח הקנייה של השכר בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD הוא תוצאה של כוח הקנייה הנמוך של שירותי דיור ומוצרי מזון.


מגמת כוח הקנייה

שני העשורים האחרונים התאפיינו בירידה של כ-19.4% בכוח הקנייה היחסי של השכר בישראל. שיא כוח הקנייה של העובדים בישראל היה בשנת 2001, וגם אז הוא היה נמוך ב-10.8% מכוח הקנייה הממוצע ב-OECD.

השנים 2001-1995 התאפיינו בעלייה משמעותית בכוח הקנייה היחסי של השכר בישראל, בעוד שהשנים 2014-2002 התאפיינו בירידה משמעותית. מאז 2014 חל שיפור קל ביוקר המחיה.

קבוצת המוצרים שבה הפער בכוח הקנייה גדל במידה הרבה ביותר בין 2005 ל-2017 היא דיור, חשמל ומים, שהפער בה הגיע ל-22.2%. מוצרים נוספים שחוו גידול משמעותי בפער כוח הקנייה הם מוצרי מזון ומשקאות (10.2%) וכן טבק ומשקאות אלכוהוליים (11.5%).


גורמים לכוח הקנייה הנמוך

ניתוח הגורמים לירידה בכוח הקנייה בשני העשורים האחרונים מעלה כי היא מוסברת בעיקר בירידה בשכר היחסי בישראל, שמורכב מירידה של 25.6% בפריון העבודה היחסי ושל 4.3% בחלק העובדים בתוצר.

באופן מפתיע, דווקא המחירים היחסיים של מוצרי הצריכה בישראל השתפרו ב-11.5%, בהשוואה למחירים היחסיים בממוצע מדינות ה-OECD. כלומר, המחירים היחסיים תרמו לבלימת יוקר המחיה.


סיכום

על אף הצמיחה העקבית של הכלכלה הישראלית בשני העשורים האחרונים, מצבם של העובדים הישראלים התדרדר בהשוואה לעובדים במדינות מפותחות אחרות. בפרט, כוח הקנייה של העובדים בישראל נמוך מאוד במונחי דיור ובמונחי מוצרי מזון. ניתוח הסיבות ליוקר המחיה מעלה, שככל הנראה, הסיבה להתדרדרות היחסית של העובדים הישראלים היא תת-השקעה של המדינה והמגזר הפרטי בתשתיות שמעלות פריון וירידה בחלק העוגה שמגיע לעובדים מתוך כלל התוצר.



מבוא


יוקר המחיה חוזר ועולה, באופן קבוע, כאחד הנושאים המטרידים ביותר את הישראלים (פלוג ואח', 2022), אולם איך בעצם נכון למדוד אותו? על אף שבשיח הפופולרי נהוג להשוות בין המחירים בישראל למחירים בחו"ל כמדד ליוקר המחיה, מחירי המוצרים לבדם אינם מעידים על מצבם של תושבי ישראל בהשוואה לתושבי מדינות אחרות. לכן, בעבודה הנוכחית אנחנו מגדירים את יוקר המחיה כיחס בין ההכנסות להוצאות ומשתמשים בכוח הקנייה של השכר על מנת למדוד יחס זה. הגדרה זו מאפשרת לנו לבחון את השינויים ביוקר המחיה בישראל על פני כמה עשורים ובהשוואה למדינות מפותחות אחרות.


מניתוח מגמות יוקר המחיה שאנו עורכים בחלק הראשון של העבודה עולה, כי נכון לשנת 2019 היה כוח הקנייה של השכר השעתי בישראל נמוך ב-28% מהממוצע של 25 ממדינות אירופה החברות ב-OECD. כוח הקנייה של הישראלים נמוך במיוחד במונחי דיור, מזון ומשקאות, וקטגוריות מוצרים אלו מהוות כ-50% מהפער בכוח הקנייה. בחינת המגמה ארוכת השנים חושפת, כי על אף הצלחתה הכלכלית של ישראל האמיר יוקר המחיה בשני העשורים האחרונים. כוח הקנייה של הישראלים, בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD, ירד בכ-19% מאז שנת 2001. באופן שאינו מפתיע, קבוצת המוצרים שבה הפער בכוח הקנייה גדל באופן המשמעותי ביותר מאז שנת 2005 היא מוצרי הדיור.


מהן הסיבות לשחיקה בכוח הקנייה הישראלי? בחלק השני של עבודה זו אנו מתארים את הגורמים העיקריים לכך. ראשית, רוב העלייה ביוקר המחיה בהשוואה למדינות אחרות מיוחסת לירידה בפריון העבודה. פריון העבודה בישראל היה גבוה מממוצע ה-OECD בשנות ה-90 של המאה ה-20, אך כיום הוא נמוך ממנו משמעותית. שנית, ובניגוד לתפיסה המקובלת, אנו מראים כי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, תנאי הסחר של הצרכנים הישראליים דווקא הוטבו במהלך התקופה הזו, מה שהוביל להקלה יחסית ביוקר המחיה. לבסוף, אנו מוצאים כי חלק העובדים בהכנסה הלאומית ירד באופן משמעותי בישראל בשני העשורים האחרונים, ואילו במדינות מפותחות אחרות חלה ירידה מתונה יותר. ממצא זה מעיד על הרעה ביחסי הכוח בין העובדים למעסיקים בישראל בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. הירידה בחלק העובדים בהכנסה הלאומית תרמה כ-4 נקודות אחוז לירידה בכוח הקנייה הישראלי.


א. כיצד נכון למדוד את יוקר המחיה?


שני המדדים הנפוצים בתקשורת ובשיח הציבורי כמייצגים את יוקר המחיה הם מדד המחירים לצרכן (Consumer Price Index, CPI, מדד האינפלציה) ורמת המחירים ההשוואתית (Consumer Price Level, CPL). המדד הראשון, CPI, בוחן את השינויים במחיר סל מוצרי הצריכה האופייני לצרכנים במדינה מסוימת, לאורך זמן, באותה מדינה. המדד השני, CPL, מודד כמה סלי צריכה ניתן לקנות באותו סכום דולרי בכל מדינה. כלומר, בעוד שמדד המחירים לצרכן משווה בין נקודות זמן שונות באותה מדינה, רמת המחירים ההשוואתית משווה, בנקודת זמן נתונה, בין מדינות שונות.


שני מדדים אלה נפוצים למדידת יוקר המחיה, אולם הם מודדים למעשה דברים שונים, ולכן גם מגיעים למסקנות שונות. כאשר משווים את קצב העלייה של מדד המחירים לצרכן מגלים, שבשנים האחרונות עלו המחירים בישראל בקצב איטי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות (פלוג ואח', 2022; קמחי ובן דוד, 2021). אולם, גם כאשר קצב עליית המחירים בישראל (לפי מדד המחירים לצרכן) איטי יותר מאשר במדינות אחרות, ייתכן שהדבר נובע מכך שרמת המחירים בישראל הייתה גבוהה יותר מלכתחילה, ולכן, למרות העלייה האיטית, רמת המחירים עדיין גבוהה מאשר במדינות אחרות.


לעומת זאת, כאשר בוחנים את רמת המחירים ההשוואתית מגלים, כי המחירים בישראל התייקרו במידה משמעותית בהשוואה למדינות מפותחות אחרות (פילוט, 2022; אזנקוט, 2022). כאן עולות שתי הסתייגויות חשובות. ראשית, ההתייקרות הנצפית במדד רמת המחירים ההשוואתית היא בעיקר תוצר לוואי של התחזקות השקל (בנטל וברנד, 2019). שנית, התחזקות השקל לכשעצמה היא דווקא התפתחות חיובית מבחינת מצבם של הצרכנים הישראליים, שמרגישים הוזלה במוצרים שמקורם בחו"ל (פלוג ואח', 2022).


גם אם נשים את החסרונות של מדדים אלו בצד, האם הם באמת מודדים את מה שאנחנו מכנים "יוקר המחיה"? על פניו, גם אם סל הצריכה בישראל יקר פי ארבעה מאותו סל בהודו (כלומר, רמת המחירים ההשוואתית בהודו נמוכה יותר), קשה לטעון כי יוקר המחיה בהודו נמוך יותר אם ההכנסה הממוצעת שם קטנה פי עשרה. באותו אופן, ההשפעה של אינפלציה גבוהה או נמוכה (כלומר, מדד המחירים לצרכן גבוה או נמוך) על יוקר המחיה צריכה להימדד רק ביחס לקצב השינוי בהכנסה של משקי הבית. כל עוד הכנסתם של משקי הבית עולה בקצב מהיר יותר משיעור האינפלציה, מצבם מוטב. כלומר, כל השוואה שמתייחסת רק למחירי מוצרי הצריכה היא השוואה "במעמד צד אחד". דיון רק בשינוי המחירים בצד ההוצאה, מבלי להתייחס לשינוי בהכנסתם של האזרחים, חוטא לעיקר.

בנייר זה אנו מאמצים את הגישה, שלפיה המדד ליוקר המחיה צריך להיות השכר הריאלי. כלומר, במקום למדוד "כמה שקלים צריך כדי לקנות סל מוצרים", יש למדוד "כמה סלי מוצרים יכולים הישראלים לקנות". ההבדל בין שתי ההגדרות הוא משמעותי. בעוד שההגדרה הראשונה תופסת צד אחד בלבד של יוקר המחיה – צד ההוצאות – ההגדרה השנייה תופסת את יוקר המחיה עצמו – היחס בין צד ההוצאות לצד ההכנסות.


לאחרונה התפרסמו שני מחקרים שעוסקים ביוקר המחיה בישראל, הראשון על ידי מכון שורש (קמחי ובן דוד, 2021) והשני על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה (פלוג ואח', 2022). שני המחקרים עוסקים אומנם ביוקר המחיה, אך בוחרים שלא לאמץ מדד מסוים אלא להציג כמה מדדים שונים. עם זאת, הן קמחי ובן דוד והן פלוג ושותפיה מציעים להסתכל גם על כוח הקנייה של השכר (הממוצע או החציוני) כמדד מרכזי ליוקר המחיה. להשקפתנו זו הגישה הנכונה. עם זאת, הניתוח שאנחנו עורכים בנייר זה נבדל מהניתוחים הנערכים בשני המחקרים הנ"ל בארבעה אופנים חשובים.


ראשית, בניגוד לפלוג ושותפיה (2022), אנחנו מתמקדים בהשוואה בינלאומית של כוח הקנייה, ולא בישראל בלבד. שנית, אנחנו מתמקדים בניתוח המגמה ארוכת הטווח[2], החל מ-1995 (השנה המוקדמת ביותר שיש עבורה נתונים זמינים), על מנת לקבל פרספקטיבה רחבה יותר על בעיית יוקר המחיה בישראל. שלישית, אנחנו בוחנים את כוח הקנייה של השכר השעתי ולא את השכר למשרה. ולבסוף, אנחנו משתמשים במדדי כוח קנייה שוטפים ולא במדדי כוח קנייה קבועים. נרחיב להלן על חלק מסוגיות אלה (להסבר מקיף יותר ראו בתיבת הטקסט "כיצד משווים כוח קנייה בין מדינות" ונספחים 1 ו-2).



 

יוקר המחיה ורמת החיים


בשיח על יוקר המחיה אנו מבדילים בין המושג "יוקר המחיה" ובין המושג הרחב יותר – "רמת החיים". במושג רמת החיים נכללים רבדים נוספים שאינם נכללים בהמשגה שלנו את יוקר המחיה, למשל, האיכות, השוויוניות והזמינות של השירותים החברתיים, אי-שוויון, ניידות חברתית והמצב החברתי והביטחוני בחברה.

במילים אחרות, ניתן לטעון כי יוקר המחיה הוא רק נדבך אחד מבין רבים המשפיעים על רמת החיים בישראל, והניתוח שיוצג להלן מוגבל בכך שהוא מתמקד רק בו. ברור כי כל מדיניות שתשפיע על יוקר המחיה תשפיע גם על גורמים נוספים, וכי הדרך להעלות את רמת החיים בישראל אינה מוגבלת לצעדים בתחום יוקר המחיה. למשל, איכות גבוהה של שירותים חברתיים יכולה לפצות, במידה מסוימת, על יוקר מחיה גבוה. כלומר, השירותים שהממשלה מספקת או רוכשת עבור האזרחים הם תחליפיים לשירותים שהאזרחים היו רוכשים בעצמם אילו לא היו מקבלים אותם מהממשלה. בישראל, רמת השירותים הציבוריים התדרדרה במאה ה-21 באופן משמעותי (דהן וחזן, 2012). כמובן שהתדרדרות זו פגעה ברמת החיים של הישראלים, על אף שהגדילה את ההכנסה הפנויה של חלקם עקב ירידה בנטל המס על העשירונים העליונים.

למרות שנייר זה לא יעסוק בשירותים חברתיים או במובנים הרחבים יותר של רמת החיים במדינה, נבקש להראות, כי במקרה הישראלי, רמת השירותים החברתיים ירודה, ובוודאי שאינה מפצה על יוקר המחיה הגבוה יחסית. אחד המדדים המרכזיים למדידת איכות השירותים החברתיים במדינה הוא אחוז ההוצאה הממשלתית האזרחית מהתוצר. כפי שאפשר לראות באיור 2, ההוצאה האזרחית בישראל היא בין הנמוכות במדינות ה-OECD, מה שמצביע על רמת שירותים נמוכה.



 

אם הבעיה היא מקומית, מדוע נכון להשוות למדינות אחרות?


את השינויים בכוח הקנייה של השכר נהוג למדוד באמצעות מדדי שכר ריאלי, כלומר, השכר מנוכה במדד המחירים לצרכן. מדד השכר הריאלי מודד בכמה עלה השכר יותר משעלו המחירים. לדוגמה, אם השכר עלה ב-10% בעוד שמדד המחירים לצרכן עלה ב-7%, המשמעות היא שהשכר הריאלי עלה בכ-3%. בישראל, השכר השעתי הריאלי עלה בממוצע בכ-1.5% בשנה בין שנת 2000 לשנת 2021[3], כלומר, בכל שנה אפשר היה לקנות בממוצע 1.5% יותר מוצרים באמצעות השכר השעתי מבשנה שלפניה. כלומר, כוח הקנייה של השכר הישראלי השתפר[4].


על פניו, השיפור בכוח הקנייה של השכר היה אמור להביא להקלה ביוקר המחיה, אך ישראלים רבים מעידים כי חלה דווקא החמרה ביוקר המחיה[5]. במילים אחרות, למרות שבהשוואה לתחילת המאה כוח הקנייה של הישראלים השתפר, ייתכן שהשיפור לא היה משמעותי דיו. מכיוון שנקודת הפתיחה ההיסטורית של ישראל באשר לכוח הקנייה של השכר נמוכה מזו של מדינות מפותחות אחרות, הבחינה של המגמה ארוכת הטווח מאפשרת לבחון את השינוי בכוח הקנייה היחסי של השכר הישראלי לאורך השנים, ולראות אם ישראל מצליחה לצמצם את הפער ממדינות מפותחות אחרות. במילים אחרות, על מנת שנוכל לקבוע כי קצב השיפור בכוח הקנייה הוא הולם, נרצה שהוא יהיה מהיר דיו על מנת שבמהלך הזמן יצטמצם הפער בין ישראל למדינות מפותחות אחרות. כך, מדינות מפותחות אחרות מספקות לנו קנה מידה השוואתי, שביחס אליו ניתן למדוד את השינויים בכוח הקנייה בישראל.


מדוע שכר שעתי דווקא?


בנייר זה בחרנו להשתמש בשכר שעתי ולא בשכר למשרה. בהשוואה לשכר למשרה (המדד שבו השתמשו פלוג ואח', 2022 וקמחי ובן דוד, 2021), השכר השעתי הוא מדד "נקי" יותר, מכיוון שהוא מודד כמה שעות צריך פלוני לעבוד על מנת לקנות כמות מסוימת של מוצרים. לעומת זאת, משרה "מלאה" מוגדרת לפי מספר השעות הממוצע שהאזרחים עובדים בפועל, ולכן מושפעת בעצמה מיוקר המחיה. כאשר יוקר המחיה גבוה, אנשים ירצו לעבוד יותר על מנת שיוכלו לכלכל את משפחתם. במילים אחרות, השכר למשרה מטשטש את הפערים בין המדינות, מכיוון שבמדינות עם שכר נמוך מספר השעות יהיה גבוה יותר, ולכן הפער במונחי שכר למשרה יהיה קטן. באופן לא מפתיע, הישראלים אכן עובדים מספר שעות גבוה באופן ניכר ממספר השעות שעובדים במדינות מפותחות אחרות[6].


מי הן מדינות ההשוואה?


בנייר זה בחרנו שלוש קבוצות עיקריות של מדינות להשוואה, כדי לבחון עד כמה מממשת ישראל את פוטנציאל השיפור המרבי עבור אזרחיה:

  1. ממוצע[7] 25 ממדינות אירופה החברות בארגון המדינות המפותחות (OECD)– מדינות ה-OECD הן קבוצת ההשוואה הנפוצה לישראל. מתוך כל מדינות ה-OECD, רק עבור 25 מדינות[8] היו את כל הנתונים המשמשים אותנו להשוואה בנייר זה.

  2. מדינות הסמן (שוודיה, דנמרק, הולנד, אוסטריה, שוויץ ופינלנד) – מדינות בעלות גודל אוכלוסייה דומה לזה של ישראל, אך בעלות תוצר לנפש ופריון גבוהים יותר, ולכן מהוות קבוצת השוואה למיצוי מלא של הפוטנציאל בישראל. מדינות אלה נפוצות כקבוצת השוואה לישראל בפרסומים שונים (למשל, אקשטיין ואח', 2018).

  3. מדינות דרום אירופה (איטליה, ספרד, פורטוגל ויוון) – מדינות הידועות בכך שנפגעו באופן חריף מהמשבר הפיננסי העולמי ב-2008 וממשבר החוב האירופי בעקבותיו. מדינות אלה הן בעלות תוצר לנפש דומה לישראל ומהוות רף תחתון להשוואה למדינות מפותחות.

בחלקים הבאים של הנייר נראה כיצד כוח הקנייה של השכר בישראל משתווה למדינות מפותחות אחרות. נבחן את התפתחות כוח הקנייה של השכר בעשורים האחרונים (2019-1995), ונראה את השינוי בכוח הקנייה היחסי של השכר בתוך קבוצות של מוצרים ושירותים שונים. לבסוף, נציע דרך לפרק לגורמים את כוח הקנייה של השכר באופן שיאפשר להפריד בין השפעתם של מחירים גבוהים, פריון נמוך והירידה בכוח המיקוח של העובדים על כוח הקנייה.


 

כיצד משווים כוח קנייה בין מדינות?


כאמור, הגדרנו את יוקר המחיה כמספר סלי המוצרים שיכולים הישראלים לקנות, ובמדידה בחרנו להשתמש בשכר ולא בהכנסה הפנויה. הסיבה לכך היא כפולה. ראשית, אין נתונים השוואתיים שמאפשרים להשוות את ההכנסה הפנויה של משקי בית במדינות שונות (ולכן גם פלוג ואח', 2022 וקמחי ובן דוד, 2021 מתמקדים בשכר). שנית, ממילא חלק הארי של ההכנסה עבור עשירונים 9-1 הוא הכנסה משכר, וההכנסה מהון מהווה בממוצע פחות מ-10%מהכנסתם של עשירונים אלה. למעשה, חלק ההכנסה ההונית מסך ההכנסות עובר את ה-50% רק במאון העליון של התפלגות ההכנסות (בן בשט, 2022). לכן, השוואת השכר היא השוואה שפחות מושפעת מהעיוות שיוצרים בעלי ההכנסות הגבוהות במיוחד.


כדי להשוות את כוח הקנייה של השכר השעתי בין מדינות, אנו משתמשים במדדי שווי כוח קנייה (PPP), (בדומה למתודולוגיה המוצעת אצל קמחי ובן דוד, 2021, חלופה 2 שם). עבור מדינות ה-OECD, מדדי שווי כוח הקנייה מחושבים באמצעות סקר מחירים מקיף, הנערך כל שלוש שנים במטרה לענות על השאלה הבאה: "כמה שקלים עליי להוציא בישראל על מנת לקנות את מה שדולר אחד קונה בארה"ב?". כאשר מחלקים את השכר בכל מדינה במדדי שווי כוח הקנייה מקבלים מדד יחסי, שמודד פי כמה יותר או פחות מוצרים ושירותים יכולים הישראלים יכולים לקנות באמצעות שכרם בהשוואה לתושבי מדינות אירופה.


בפועל, בשל אי-זמינותם של נתוני שכר, נשתמש בממוצע התמורה השעתית לעבודת שכירים כמייצגת את השכר. התמורה לעבודה גבוהה בדרך כלל בכ-15% מהשכר ברוטו, והיא כוללת, מלבד השכר, גם הפרשות סוציאליות, כלומר הפרשות המעביד לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, וכן את הפרשות המעביד לביטוח לאומי. כלומר, התמורה השעתית מייצגת את סך כל עלות ההעסקה.


חשוב לציין, כי בניגוד למתודולוגיה המקובלת (למשל אצל פלוג ואח', 2022), בחרנו להשתמש במדדי שווי כוח קנייה שוטפים ולא קבועים על מנת להשוות בין המדינות, שכן זו השיטה המומלצת כאשר בוחנים טווחי זמן ארוכים (OECD, 2019). בניגוד למדדי שווי כוח קנייה קבועים, הבוחנים רק שינוי בכמויות, מדדי כוח קנייה שוטפים מאפשרים גם למבנה המחירים להשתנות עם הזמן בין מדינות. כאשר בוחנים תקופות זמן ארוכות, התעלמות משינויים במבנה המחירים בין מדינות יוצרת הטיה משמעותית במדדי כוח קנייה קבועים. הסבר מלא על סוגיה זו וכן הרחבה על מקורות הנתונים, המגבלות והמתודולוגיה מוצגים בנספחים 1 ו-2.

 

ב. כוח הקנייה של השכר בישראל


כוח הקנייה הממוצע בישראל נמוך מממוצע ה-OECD


באיור 3 להלן מוצג השכר השעתי הממוצע בכל מדינה ב-OECD, במונחי כוח קנייה, ביחס לשכר השעתי הממוצע בכל מדינות ה-OECD. מהאיור אפשר לראות, כי השכר הממוצע בישראל נמוך ב-28.1% מהשכר הממוצע במדינות ה-OECD. במילים אחרות, כדי שהעובד הממוצע ב-OECD יוכל לקנות את אותו סל מוצרים שהעובד הישראלי הממוצע קונה באמצעות משרה מלאה של 182 שעות בחודש, עליו לעבוד משרה של 131 שעות בלבד (פחות מ-6 שעות ביום, למעלה משבוע עבודה פחות בחודש).


בהשוואה למדינות הסמן, השכר הממוצע בישראל נמוך ב-46.5%[9], ודומה מאוד לשכר הממוצע במדינות דרום אירופה (נמוך ממנו ב-9% בלבד). כלומר, יוקר המחיה בישראל גבוה במעט מזה שבמדינות דרום אירופה, אך גבוה מאוד בהשוואה למדינות הסמן.

כאמור, כוח הקנייה של השכר מבטא יחס מחירים: היחס בין המחיר של שעת עבודה (שכר) שהעובד מקבל ובין המחיר של מוצרי הצריכה שהעובד קונה כצרכן. כלומר, כוח הקנייה הנמוך של הישראלים יכול לנבוע או מכך שמחירי המוצרים גבוהים יותר, או מכך שהשכר הישראלי נמוך יותר, או משני הגורמים גם יחד.



 

יוקר המחיה ואי-שוויון


חשוב לציין, כי כל הנתונים המוצגים בעבודה זו מתייחסים לשכר הממוצע ולכן משקפים תמונה חלקית בלבד. בכל מדינות ה-OECD, רוב העובדים מרוויחים שכר שהוא נמוך משמעותית מהשכר הממוצע. במילים אחרות, השכר הממוצע "עיוור" לסוגיות של אי-שוויון, כאשר כל שקל נוסף לעובדים בעשירון התחתון מעלה את הממוצע בשיעור זהה לשקל נוסף לעובדים בעשירון העליון. לפיכך, רבים מעדיפים להשתמש בשכר החציוני במקום בשכר הממוצע כעדות למצבם היחסי של אזרחים במדינות שונות. השכר החציוני הוא השכר ש-50% מהעובדים מרוויחים יותר ממנו ו-50% מהעובדים מרוויחים פחות ממנו. כלומר, הוא מייצג את העובד הטיפוסי בכל מדינה.


מכיוון שנתוני החשבונאות הלאומית לא מאפשרים להתייחס לסוגיות חלוקתיות (בשנים האחרונות יש הצעות להכנסת ממדים חלוקתיים לחשבונאות הלאומית, ראו למשל: Zwijnenburg et al., 2021; Alvaredo et al., 2020), לא נתייחס לממד זה של יוקר המחיה בהמשך עבודה זו. עם זאת, חשוב לזכור כי הממוצע מוטה כלפי מעלה לעומת השכר החציוני, מכיוון שרוב העובדים מרוויחים פחות ממנו. במילים אחרות, יוקר המחיה עבור האזרח הטיפוסי גבוה יותר מיוקר המחיה הממוצע.


איור 4 מציג את יחס השכר החציוני לשכר הממוצע במדינות שונות. מתוך האיור עולה בבירור כי רמת האי-שוויון בישראל גבוהה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות (ישראל מדורגת במקום החמישי מהסוף מבין המדינות המוצגות). כלומר, ההטיה של השימוש בשכר ממוצע על פני שכר חציוני גבוהה יותר בישראל מאשר ברוב המדינות. לפיכך, יש להתייחס לנתונים המופיעים במחקר זה כהערכות שמרניות בהשוואה ליוקר המחיה שהעובד הטיפוסי בישראל חווה בפועל.


מחירי הדיור הם רכיב מרכזי ביוקר המחיה היחסי


איור 5 מציג את ההבדל בין כוח הקנייה של השכר הממוצע בישראל לכוח הקנייה של השכר הממוצע ב-OECD במונחי סלי מוצרים ושירותים לפי הקטגוריות הבסיסיות[10] שמרכיבות את מדד ה-PPP, נכון לשנת 2017 (הנתונים האחרונים הזמינים[11]).


ניתוח כוח הקנייה במונחי הקטגוריות השונות הוא ניתוח של "שיווי משקל חלקי", שבוחן רק את צד ההוצאות של משקי הבית. כלומר, באיור 5 אנחנו מקבעים את השכר ובודקים באילו קטגוריות של הוצאה הפער בכוח הקנייה של העובד הישראלי גבוה או נמוך בהשוואה ל-OECD. במילים אחרות, ניתוח זה לא עונה על השאלה "מדוע כוח הקנייה נמוך?" אלא על השאלה "באילו קטגוריות כוח הקנייה נמוך יותר או פחות?"[12].

מהאיור אפשר לראות, כי בעוד שכוח הקנייה של השכר במונחי סל שירותי התקשורת דומה לממוצע מדינות ה-OECD, בשאר סלי הצריכה כוח הקנייה הוא נמוך יותר. כלומר, העובדים הישראלים יכולים לקנות בשכרם פחות סלי מוצרים ממקביליהם ב-OECD. כוח הקנייה של השכר הישראלי הוא הנמוך ביותר בקטגוריית "דיור, חשמל ומים", והוא נמוך בכ-40% מממוצע כוח הקנייה במדינות ה-OECD בקטגוריה זו. יש לציין, כי זו קטגוריית ההוצאה שמהווה את האחוז הגבוה ביותר בסל הצריכה הממוצע ב-OECD[13]. כמו כן, כוח הקנייה במונחי הקטגוריות "מזון ומשקאות" ו"טבק ומשקאות אלכוהוליים"[14] נמוך בכ-30%-36% מהממוצע ב-OECD.


ממצאים אלו מתכתבים עם השיח הציבורי בישראל על יוקר המחיה שמתמקד בקטגוריות הדיור והמזון. אנו מעריכים, שמעל 50% מהפער בכוח הקנייה הכללי מיוחס לפער בכוח הקנייה בקטגוריות אלו[15]. עם זאת, ממצאים אלו כשלעצמם אינם מסבירים מדוע יוקר המחיה בישראל גבוה. אנחנו מתייחסים לסוגיה זו בפרק ג' של עבודה זו, שבו אנו מציגים ניתוח שאינו מקבע את השכר ובוחן הן את צד ההוצאות והן את צד ההכנסות.


כוח הקנייה הממוצע בישראל התדרדר בהשוואה לממוצע ה-OECD


לצד תמונת המצב הנוכחית שראינו עד כה, חשוב להתבונן גם על המגמות ארוכות הטווח. איור 6 להלן מציג את כוח הקנייה של השכר השעתי בישראל בהשוואה לממוצע ה-OECD מ-1995 (הנתונים המוקדמים ביותר שזמינים) ועד הנתונים העדכניים ביותר, משנת 2019[16].


באיור אפשר להבחין בשלוש תקופות שונות: בשנים 2001-1995 הצטמצם הפער בין השכר השעתי הישראלי ובין השכר השעתי הממוצע ב-OECD והגיע בשנת 2001 לרמה היחסית הגבוהה ביותר: פער של 10.8% בלבד מממוצע ה-OECD. בין השנים 2014-2001 הלך השכר השעתי היחסי והתדרדר, עד לשפל של פער של כ-34.3% בשנת 2014. מאז נראה שיפור קל והדרגתי. מכאן עולה, שבין תחילת התקופה הנמדדת לסופה, כוח הקנייה הישראלי היחסי ירד משמעותית. כלומר, הפער במונחי כוח הקנייה של השכר השעתי בשנת 2019 גדול מהפער בשנת 1995, על אף 26 שנים של צמיחה כלכלית ישראלית.


יחד עם זאת, נבקש לבחון את השינויים גם ביחס לשנת 2001, משום שזו הייתה שנת השיא בכוח הקנייה הישראלי וממנה גם החלה הירידה בחלק העובדים בהכנסה (ראו איור 10 בהמשך). בדיקה של תקופה זו מעלה, שמשנת 2001 הלך והתרחב הפער בין כוח הקנייה של העובד הישראלי הממוצע לבין זה של העובד הממוצע ב-OECD. מפער של 10.8%מממוצע מדינות ה-OECDבשנת 2001, כוח הקנייה הישראלי נשחק עד לפער של 28.1%, כלומר, שחיקה יחסית של 19.4%.


חשוב לשים לב: השינויים המתוארים באיור זה (ובאיורים הבאים) הם שינויים יחסיים ולא שינויים מוחלטים. כלומר, הירידה בגרף מתארת ירידה יחסית של כוח הקנייה של השכר בישראל בהשוואה לכוח הקנייה של השכר ב-OECD, ולא ירידה במונחים מוחלטים. המשמעות של ירידה בגרף היא שכוח הקנייה של העובדים הישראלים גדל בקצב איטי יותר מכוח הקנייה של עובדים במדינות אחרות, ולא שכוח הקנייה של העובדים הישראלים היום נמוך יותר משהיה בשנת 2000 (כאמור, השכר הריאלי צומח). כלומר, על אף הצמיחה הכלכלית, מצבה של ישראל מתדרדר ביחס למדינות האחרות.


שינויים בכוח הקנייה של ישראל משנת 2005


איור 7 מציג את כוח הקנייה היחסי של השכר בישראל במונחי מוצרים שונים, כפי שהוצג באיור 5, אלא שהוא מציג את השינוי במהלך השנים 2005 ו-2017[17].

מהאיור אפשר לראות, כי בכמה קטגוריות חל שיפור בכוח הקנייה היחסי של השכר בין 2005 ל-2017. למשל, בשירותי תחבורה ובמוצרי התחבורה (קטגוריה שעיקרה מחירי מכוניות), כוח הקנייה היחסי של השכר בישראל עלה ב-23% בהשוואה לממוצע ה-OECD[18]. לעומת זאת, בקטגוריות משמעותיות חלה הרעה משמעותית, ובפרט בקטגוריה "דיור, חשמל ומים", שפער כוח הקנייה בה גדל ב-22%[19].


נסביר את משמעות השינויים הנראים באיור זה באמצעות השינוי שחל בסל מוצרי מזון ומשקאות, שבו חלה ירידה של 10%. בשנת 2005, בכל שעת עבודה השתכרו העובדים הישראלים 78% מהשכר הממוצע ב-OECD במונחי כוח קנייה של מזון (כלומר, 22% פחות). בשנת 2017 השתכרו העובדים הישראלים בכל שעת עבודה רק 70% מהשכר הממוצע ב-OECD במונחי כוח קנייה של מזון (כלומר, 30% פחות). מכאן שכוח הקנייה של העובדים הישראלים ירד בממוצע בכ-10% בהשוואה לעמיתיהם ב-OECD.


כמו כן, מעניין לציין את השינוי במבנה יוקר המחיה. בשנת 2005, קטגוריות המוצרים שהפער בכוח הקנייה בהן היה הגדול ביותר היו התחבורה והמסעדות, ואילו בשנת 2017 הפער הגדול ביותר היה בקטגוריות דיור ומזון[20].


סיכום ביניים: מאפייני יוקר המחיה בישראל

  1. כוח הקנייה של השכר בישראל נמוך בהשוואה למדינות מפותחות אחרות – ההשוואה הבינלאומית מראה, כי נכון לשנת 2019 היה כוח הקנייה של השכר השעתי בישראל נמוך ב-28.1% מכוח הקנייה של השכר השעתי הממוצע במדינות ה-OECD.

  2. כוח הקנייה של השכר בישראל התקרב לממוצע ה-OECD בתחילת שנות ה-2000 ומאז התדרדר – בשנת 2001 עמד הפער בין כוח הקנייה של השכר השעתי בישראל לבין ממוצע מדינות ה- OECD על כ-10.8%, אולם בין השנים 2019-2001 נשחק כוח הקנייה של השכר בישראל ב-19.4% והגיע לפער של 28.1% בשנת 2019.

  3. כוח הקנייה של השכר בישראל נמוך במיוחד במונחי דיור – בעוד שכוח הקנייה של השכר הממוצע נמוך ב-28.1% מכוח הקנייה במדינות ה-OECD, במונחי דיור הוא נמוך ב-39.9%.

  4. השחיקה המשמעותית ביותר בכוח הקנייה היא במזון ובדיור – בשנת 2005, קבוצות המוצרים שבהן כוח הקנייה של השכר בישראל היה הנמוך ביותר בהשוואה לממוצע ה-OECD היו תחבורה, ומסעדות ובתי מלון. מאז, בין שנת 2005 ל-2017, חלה שחיקה משמעותית בכוח הקנייה במונחי מוצרי המזון והדיור, שהפכו אותן לקבוצות העיקריות שמסבירות, מצד ההוצאות, את רוב הפער בכוח הקנייה בין ישראל למדינות ה-OECD.

ג. מדוע התדרדר כוח הקנייה היחסי בישראל?


פירוק כוח הקנייה לארבעה גורמים


בחלק זה של הנייר אנו מנתחים את הירידה בכוח הקנייה של השכר השעתי (התמורה לעובדים), באמצעות ארבעה גורמים מאקרו-כלכליים. הקשר בין כוח הקנייה לגורמים אלו נבנה באמצעות זהות מתמטית, והוא מתאר מתאם בין הגדלים, כלומר אין כאן טענה לסיבתיות. מטרת הפירוק היא לסייע בניתוח השינויים בכוח הקנייה. ארבעת הגורמים הם:


1. פריון עבודה שעתי – הערך הממוצע שמייצרים העובדים הישראלים בשעת עבודה אחת:




2. חלק התוצר הניתן לחלוקה בין עובדים למעסיקים – התוצר במחירי גורמי ייצור חלקי התוצר במחירי שוק. התוצר במחירי גורמי ייצור הוא התוצר במחירי שוק בניכוי החלק שהממשלה לוקחת מתוך הפריון השעתי כמיסי ייצור, ולכן הוא לא זמין לחלוקה בין עובדים למעסיקים:




3. חלק העובדים בהכנסה – השיעור מתוך הערך שהעובדים מייצרים שהם מקבלים כשכר:




4. מחירים יחסיים – היחס בין המחיר של המוצר או השירות שהעובדים מייצרים ובין המחירים של מוצרי הצריכה שהעובדים קונים כצרכנים. ניתן לחשוב על הגורם הזה גם כתנאי הסחר של הצרכנים:



ניתן לתאר את המשמעות של ארבעת הגורמים באופן הבא: בכל שעת עבודה העובדים מייצרים תפוקה בהתבסס על פריון העבודה[21] (1). חלק מעוגת התפוקה הולך לתשלום מיסים עקיפים לממשלה (2) (הכוונה בעיקר למע"מ). מתוך מה שנשאר מעוגת התפוקה, החלק שהעובדים מקבלים כשכר הוא חלק העובדים בהכנסה (3). מכיוון שהעובדים אינם יכולים להתקיים רק מלצרוך את מה שהם מייצרים בעצמם, עליהם למכור את החלק שקיבלו מהמעסיק ולקנות באמצעותו מוצרים ושירותים אחרים; ככל שהמחיר של מה שהעובדים ייצרו גבוה ביחס למוצרים ולשירותים האחרים שהם רוצים לקנות, כך מצבם טוב יותר. אלו הם המחירים היחסיים (4), או תנאי הסחר של העובדים.

פורמלית, הפירוק מוצג במשוואה הבאה:

ההסבר האלגברי לאופן הפירוק מתואר בנספח 3. נדגיש שבחלק זה אנו עוסקים בהשוואה פשוטה (סטטיקה השוואתית). כלומר, הפירוק לגורמים נעשה בהנחה שכל אחד מהגורמים פועל כששאר הגורמים נשארים קבועים, על אף שבפועל קיימת כמובן תלות הדדית משמעותית בין הגורמים השונים, והם כולם משתנים יחדיו.


נבחן להלן את התמורות והשינויים שחלו בכל אחד מהגורמים במהלך שני העשורים האחרונים, ולאחר מכן נשתמש במשוואת הפירוק כדי לנסות לתאר את המשקל של כל גורם בהתפתחות יוקר המחיה במטרה לתאר תרחישי התפתחות חלופיים.


הפריון היחסי בישראל התכווץ ברבע מאז שנת 2001


איור 9 להלן מציג את הפריון היחסי בישראל במונחי כוח קנייה של התמ"ג בין השנים 2020-1995. פריון העבודה הוא מדד שמסמן כמה ערך, בממוצע, מייצרים העובדים הישראלים בכל שעת עבודה. פריון העבודה מושפע מגורמים רבים, ביניהם רמת המיומנות של העובדים, רמת הטכנולוגיה, מלאי ההון במשק, יעילות הקצאת המקורות במשק, שעות העבודה וכו'.

מהאיור אפשר לראות, כי הפריון השעתי היחסי בישראל התכווץ בצורה ניכרת בין שנת 2001 לשנת 2010, מרמה של 3.2% מעל הפריון הממוצע במדינות ה-OECD לשפל של 24.1% מתחת לממוצע בשנת 2010, כלומר ירידה יחסית של 25.6% (מ-103.2 ל-75.9). מאז שנת 2010 הפריון היחסי יציב יחסית, ובשנת 2019 עמד הפער בין ישראל לממוצע מדינות ה-OECDעל 23.2%.


הירידה ברמת הפריון היחסי בולטת במיוחד בהשוואה ליציבות היחסית של מדינות דרום אירופה. על אף שנקודת ההתחלה שלהן הייתה נמוכה מזו של ישראל, ובשונה מישראל הן נפגעו קשות מהמשבר הפיננסי העולמי וממשבר החוב האירופי (2010-2008), בשנת 2019 היה הפריון השעתי בהן גבוה יותר מהפריון השעתי בישראל[22].


זיהוי הגורמים לירידה בפריון השעתי והדרכים להעלותו חורגים ממטרתו של נייר זה, ולכן רק נזכיר להלן כמה מהמחקרים שנערכו בארץ בתחום זה. אקשטיין ואח' (2021)[23] אומדים את רכיבי פער הפריון ומוצאים כי רובו מורכב מתת-השקעה במוצרי הון פיזי (ציבורי ופרטי), וכשליש נובע מהון אנושי נמוך. חזן וצור (Hazan & Tzur, 2019) מראים באמצעות סקרי המיומנות הבינלאומיים (PIAAC), ש-76% מהפער בפריון לעובד מוסברים בפער ברמת המיומנות של העובדים (הון אנושי) ובפער בהון הפיזי. ברנד ורגב (2015) תולים את הפריון הנמוך בריכוזיות גבוהה, בחסמים רגולטוריים ובשעות עבודה מרובות. גם בנק ישראל פרסם דוחות מקיפים הכוללים גם ניתוח של הסיבות לפער הפריון וכן שורת הצעות לצעדי מדיניות המיועדים לפתור אותו, בעיקר באמצעות השקעה ציבורית בתשתיות ובחינוך (בנק ישראל, 2019, 2021).


חלק העובדים בהכנסה בישראל הוא בין הנמוכים במדינות הארגון


איור 10 מציג את חלק העובדים בהכנסה בישראל בהשוואה לחלק הממוצע של העובדים בהכנסה במדינות ה-OECD. חלק העובדים בהכנסה (מכונה גם חלק העובדים בתוצר) הוא ביטוי מקובל ליחסי הכוח בין העובדים לבעלי ההון במשק. ככל שכוח המיקוח של העובדים גדול יותר, כך הם מקבלים חלק יחסי גדול יותר ממה שהם מייצרים באמצעות תשלומי השכר שהם מקבלים (ראו למשל: Stansbury & Summers, 2020).


מהאיור אפשר לראות, כי לכל אורך התקופה הנסקרת, חלק העובדים בהכנסה בישראל היה נמוך מחלק העובדים ב-OECD, והפער ביניהם אף גדל מ-3% ל-7%. זאת על אף שבין השנים 2019-1995 ירד חלק העובדים הממוצע ב-OECD בכ-2 נקודות אחוז (איור 11 להלן). נדגיש, כי חלק העובדים המוצג באיורים הוא חלק התמורה לעבודה מתוך התוצר של כלל המשק ולא של המגזר העסקי בלבד, ולכן הוא מתאר ירידה מתונה יחסית[24].


החלק המשלים לחלק העובדים בהכנסה הוא חלק ההון, וכל ירידה בחלק העובדים משמעה שבעלי ההון מקבלים אחוז יותר גבוה מהתוצר. כלומר, נכון לשנת 2019, חלוקת העוגה בישראל היטיבה יותר עם בעלי ההון, הן בהשוואה לישראל של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 והן בהשוואה למדינות ה-OECD. ברמה מוחלטת, חלק העובדים בתוצר בישראל עמד בשנת 2001 על 60.5%, בעוד שבשנת 2019 הוא עמד על 57.1% בלבד (איור 12 להלן).


נדגיש, כי ירידת חלק העובדים בהכנסה היא תופעה מוכרת ברוב המדינות המפותחות, אך בעוד שברוב המדינות הירידה המשמעותית התרחשה בשנות ה-80 וה-90, בישראל הירידה התרחשה בעשור הראשון של המאה ה-21[25].



תנאי הסחר של הצרכנים בישראל השתפרו באופן משמעותי


איור 13 מציג את תנאי הסחר של הצרכנים בישראל. במושג תנאי סחר אנו מתכוונים ליחס בין מחירי המוצרים שהכלכלה הישראלית מייצרת באופן כולל (שווי כוח הקנייה לתמ"ג) ובין מחירי המוצרים שהצרכנים הישראלים קונים לצריכה פרטית (שווי כוח הקנייה לצריכה פרטית). ניתן להסביר את הנתון הזה באופן הבא: כפי שתואר באיור 12, העובדים הישראלים קיבלו בשנת 2019, בתמורה לעבודתם, כ-57% מהערך המוסף שהם ייצרו. ככל שהמחיר של מה שהם מייצרים גבוה מהמחירים של המוצרים והשירותים שהם רוצים לצרוך, כך הם יכולים לקנות יותר באמצעות 57% האלה[26].


מהאיור אפשר לראות, כי תנאי הסחר של הצרכנים הישראלים השתפרו בצורה משמעותית, ובשנת 2019 הם היו טובים יותר מתנאי הסחר במדינות ההשוואה ובמדינות דרום אירופה. בשנת 1995 היה יחס מחירי התוצר למוצרי הצריכה נמוך בכ-18.3% מממוצע ה-OECD, והוא עלה באופן חד עד שנת 2019, אז הגיע לכ-1.6% מעל היחס הממוצע. כלומר, תנאי הסחר של הצרכנים בישראל, שהיו גרועים מאוד בשנות ה-90, טובים יותר כיום מאשר בממוצע המדינות המפותחות.


מדד תנאי הסחר של הצרכנים מודד בכמה יקרים יותר המחירים של מוצרי הצריכה בהשוואה לרמת המחירים הכללית במדינה, ובכך בוחן את המחירים ללא העיוות הנוצר כתוצאה משימוש בשערי חליפין (ראו נספח 2). למעשה, זה האופן שבו קמחי ובן דוד (2021) בוחנים את יוקר המחיה (חלופה א' אצלם). מתודולוגיה דומה נפוצה בהקשרים נוספים, כמו למשל השימוש שנעשה בכמה מחקרים בתנאי הסחר של המשקיעים, הנאמדים באותו אופן באמצעות יחסי מדדי ה-PPP (Hsieh & Klenow, 2007; Duarte, 2020).


לדעתנו, אפשר להעריך באופן זהיר, כי לפחות חלק מהשיפור בתנאי הסחר של הצרכנים הישראלים נובע משיפור בתחרותיות בשוק המוצרים. למשל, ייתכן שהשיפור היחסי בתנאי הסחר בין השנים 2005-1995 נובע, בין השאר, מרפורמת החשיפה לייבוא בשנים 2000-1991 (ראו: אלכסנדר, 2003; ברנד, 2015).


נדגיש, כי השיפור בתנאי הסחר של הצרכנים יכול לנבוע או מירידה יחסית במחירי מוצרי הצריכה או מעלייה יחסית במחיר מוצרי התמ"ג. כלומר, הממצאים הם עדות מסוימת, אך אינם עדות חותכת, לשיפור בתחרותיות בשוק המוצרים הישראלי. כמו כן, יש להדגיש כי נתון זה, כמו שאר הנתונים בעבודה זו, הוא יחסי. כלומר, ייתכן שהמצב בישראל החמיר ולא השתפר, אך הוא החמיר פחות מהר משהחמיר במדינות ההשוואה.


לבסוף, נציין כי הממצא על כך שתנאי הסחר של הצרכנים הישראלים השתפרו במידה משמעותית סותר את הנתון המקביל המופק מהמדדים הישראליים הרשמיים המפורסמים על ידי הלמ"ס ומופיע אצל בן בשט (2022)[27]. השימוש במדדים הישראליים הרשמיים מעלה תמונה הפוכה, שבה בין השנים 2011-1995 חלה דווקא הרעה משמעותית בתנאי הסחר של הצרכנים. הפער בין נתונים המבוססים על מדדי ה-PPP של ה-OECD (בנייר זה), ובין נתונים המבוססים על מדדי הלמ"ס (למשל אצל בן בשט, 2022), מוזכר גם אצל גרונאו (2023, מאמר בתהליך), אך טרם נמצא לו הסבר המניח את הדעת. עם זאת, יש לציין כי כאשר משווים בין מדינות על פני טווחי זמן ארוכים, השימוש במדדי PPP שוטפים מומלץ, מכיוון שהם תופסים גם שינויים במבנה המחירים בין מדינות (ראו נספח 2 להרחבה על מדדי PPP בכלל ועל נקודה זו בפרט).


מיסי הייצור והיבוא בישראל ירדו יחסית לממוצע ה-OECD


באיור 14 מוצג היחס בין התוצר במחירי גורמי ייצור ובין התוצר במחירי שוק, בהשוואה ליחס הממוצע במדינות ה-OECD. יחס זה משקף את החלק מהתוצר שניתן לחלוקה בין העובדים והמעסיקים. כלומר, חלק התוצר בניכוי מיסי ייצור ויבוא מתוך התוצר הכולל[28].


מהאיור אפשר לראות כי בשנים 2020-1995 חלה עלייה הדרגתית בחלק התוצר הניתן לחלוקה בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD. בשנת 1995, השיעור מהתוצר הנותר לחלוקה לאחר ניכוי מיסי הייצור היה נמוך בכ-4.2% מממוצע מדינות ה-OECD, ואילו בשנת 2019 הוא היה נמוך בכ-0.6% בלבד. באופן מוחלט, שיעור מיסי הייצור מהתוצר בישראל ירד באופן משמעותי, מ-15.4 אחוזי תוצר ל-12.5 אחוזי תוצר[29]. במילים אחרות, העלייה בחלק התוצר הניתן לחלוקה מייצגת ירידה קלה בנטל המס העקיף של הישראלים.



מה חלק המחירים, השכר והפריון בעליית יוקר המחיה בישראל?


בחלק זה של הנייר אנו משווים את השינוי במדדים השונים בין שנת 2001 לשנת 2019 ומכמתים, באמצעות נוסחת הפירוק, את משקלו של כל אחד מארבעת הרכיבים שהוזכרו קודם בירידת כוח הקנייה של השכר בישראל. חשוב להדגיש, כי על אף שבדיקה זו נכונה באופן טאוטולוגי (מדובר בזהויות חשבוניות), יש להיזהר בפרשנות של התוצאות, מכיוון, שבפועל, שינוי של רכיב אחד יגרום בהכרח לשינויים גם ברכיבים האחרים. עם זאת, הבדיקה שימושית במטרה לאפיין את התהליכים שהתרחשו בכלכלה הישראלית.


באיור 15 מוצג סיכום של ארבעה איורים קודמים (איורים 9, 10, 13, 14(, ומתואר השינוי היחסי (בהשוואה לממוצע ה-OECD) בארבעת הגורמים המשפיעים על כוח הקנייה של השכר בין 2001 ל-2019. כדי להקל על ההבנה של החישוב, באיור זה, ציר ה-Y מייצג את ישראל כאחוז מממוצע ה-OECD, בניגוד לאיורים הקודמים, שבהם ציר ה-Y מייצג את הפער באחוזים.ניתן לראות, שהגורם המשמעותי ביותר בירידת כוח הקנייה הוא הירידה בפריון העבודה היחסי בישראל, אשר ירד ב-25.6%. כמו כן, חלק העובדים בתוצר ירד ב-4.3% ובכך תרם לגידול בפער בכוח הקנייה. לעומת זאת, תנאי הסחר של העובדים וחלק התוצר הנותר לחלוקה השתפרו, ולכן צמצמו את הפער בכוח הקנייה. בסך הכל, כוח הקנייה של השכר בישראל בהשוואה ל-OECDירד ב-19.4%.


באיור 16 אנחנו משתמשים בנוסחת הפירוק שתוארה לעיל ומחשבים את התרומה היחסית של שיעורי השינוי הללו לסך השינוי בכוח הקנייה מאז 2001[30]. הבחירה בשנת 2001 כנקודת הייחוס נובעת מכך שזו הייתה שנת השיא בכוח הקנייה היחסי הישראלי, וכן כי בשנה זו החלה ירידת חלק העובדים בתוצר (איור 10). חשוב לציין, כי כאשר מבצעים את החישוב החל משנת 1995 (תחילת הנתונים), שבה כוח הקנייה היחסי היה גבוה רק במעט מכוח הקנייה היחסי כיום, התוצאות אינן משתנות מהותית[31]. כמו כן, גם כאשר מבצעים את החישוב מול ממוצע מדינות הסמן או מול ממוצע מדינות דרום אירופה, במקום מול ממוצע ה-OECD, התוצאות דומות מבחינה איכותית. כלומר, למרות שהמספרים משתנים כאשר מבצעים את החישוב ביחס לנקודת זמן אחרת או ביחס לקבוצת מדינות אחרת, עדיין ניכר כי הגורם המשפיע ביותר על ירידת כוח הקנייה הוא הפריון, יש שיפור משמעותי בתנאי הסחר וירידה קלה בחלק העובדים היחסי.


כפי שניתן לראות, הירידה בפריון העבודה היחסי היא הדומיננטית ביותר והובילה לירידה של 26.5% בכוח הקנייה השעתי. ירידה נוספת של 3.9% נגרמה כתוצאה מירידת חלק העובדים בהכנסה. כלומר, שני רכיבים אלה יכלו לייצר לבדם ירידה של 30.5% בכוח הקנייה היחסי של השכר. יחד עם זאת, השיפור בתנאי הסחר והירידה בגביית מיסי הייצור הובילו יחד לשיפור של 11.1% בכוח הקנייה היחסי של השכר. סך הכל, ולמרות השיפור הניכר במחירים בישראל, סיכום ארבעת הרכיבים יחד מוביל לירידה של 19.4% בכוח הקנייה.


כיצד אפשר להפחית את יוקר המחיה?


בנייה וניתוח של חלופות מדיניות במטרה להגדיל את כוח הקנייה של השכר הן מעבר להיקף של עבודה זו. יחד עם זאת, אנו יכולים להציע כמה המלצות כלליות, המבוססות על הממצאים במחקר זה ובמחקרים אחרים. כאשר מתכננים מדיניות, יש לבחון המלצות אלה בקפידה באופן הוליסטי, ולהתחשב בהשלכותיהן על חלוקת ההכנסות ובהשפעותיהן ארוכות הטווח על כלכלת ישראל.


תוצאות החישוב שערכנו מעידות, כי הרכיב המרכזי שמסביר את הירידה היחסית בכוח הקנייה של השכר בישראל הוא הירידה בפריון העבודה היחסי בישראל ולא הרעה בתנאי הסחר של העובדים. כלומר, יוקר המחיה בישראל הוא תוצר לא רק של מחירים גבוהים מדי, אלא גם, ואולי בעיקר, של שכר נמוך מדי. כפי שהזכרנו, קיימת ספרות ענפה שחוקרת את הסיבות לפריון העבודה הנמוך בישראל. בנוסף, בנק ישראל פרסם שתי תוכניות להעלאת פריון העבודה בישראל (בנק ישראל, 2019, 2021). הרכיב המרכזי בשתיהן הוא השקעה ממשלתית משמעותית, הן בחינוך (למשל, השוואת ההשקעה לתלמיד לממוצע ב-OECD) והן בתשתיות פיזיות (למשל, תשתיות תחבורה ציבורית), שתמומן באמצעות הגדלת נטל המס והגדלת החוב הממשלתי. בנוסף, נמצא כי גם לקיצור שעות העבודה יש תרומה חיובית לשיפור פריון העבודה, ושעות העבודה הממוצעות בישראל גבוהות משמעותית מאלו שבמדינות ה-OECD (שטיין ובן-צור, 2021;Collewet & Sauermann, 2017).


רכיב מרכזי נוסף בכוח הקנייה הנמוך של השכר בישראל הוא הירידה של חלק העובדים בהכנסה הלאומית (ראו גם סקירה רחבה אצל בן בשט, 2022). ירידה זו מייצגת שינוי ביחסי הכוח בין העובדים והמעסיקים בישראל, כאשר בשני העשורים האחרונים גדל כוחם של המעסיקים בשוק העבודה על חשבון כוחם של העובדים, והם מקבלים חלק גדול יותר מעוגת ההכנסה הלאומית. על אף שחלק העובדים הצטמצם בכל מדינות ה-OECD, השינוי ביחסי הכוח בישראל היה גדול יותר מאשר במדינות אחרות. לפיכך, מדיניות שמטרתה להקל את יוקר המחיה של העובדים בישראל צריכה לשאוף להעלאת חלק העובדים בהכנסה הלאומית. אחד הצעדים האפשריים בתחום זה הוא העלאת שכר המינימום ושיפור אחוזי הכיסוי בהסכמי שכר קיבוציים (בן בשט, 2022; ראו גם: Stansbury & Summers, 2020).

סיכום ומסקנות


יוקר המחיה הוא נושא מרכזי בשיח התקשורתי והציבורי בישראל, אך אין הגדרה מחקרית מקובלת וברורה, שמאפשרת למדוד את השינויים שחלים בו. לכן, המטרה הראשונית של נייר זה הייתה להמשיג את יוקר המחיה באופן מדיד. לדעתנו, כוח הקנייה של השכר הוא הדרך הפשוטה ביותר לבטא את יוקר המחיה באמצעות נתונים, והוא גם הקרוב ביותר לאופן שבו המושג נתפס בציבור הרחב. מכיוון שכך, בחרנו למדוד את יוקר המחיה בישראל באמצעות השוואת כוח הקנייה של השכר בישראל לכוח הקנייה של השכר במדינות אחרות.


בחינה של כוח הקנייה של השכר לאורך זמן מעלה, כי על אף הצמיחה הכלכלית המרשימה של ישראל בשני העשורים האחרונים, כוח הקנייה של השכר נשחק בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, והוא נמוך יותר היום משהיה בתחילת שנות האלפיים. ניתוח צד ההוצאות של משקי הבית בישראל העלה כי שתי קטגוריות מוצרים – דיור, חשמל ומים ומזון ומשקאות – התייקרו באופן חריג בהשוואה ל-OECD, והן מהוות יחד מעל 50% בפער בין כוח הקנייה של הצרכן הישראלי לבין זה שבמדינות ה-OECD.


בחלק השני של עבודה זו בחנו את צד ההכנסות, כלומר את מה שמרכיב את כוח הקנייה של השכר. ניתוח הנתונים מנקודת מבט זו העלה, כי המחירים היחסיים של מוצרי הצריכה בישראל דווקא השתפרו לעומת רמת המחירים הכללית בהשוואה למדינות ה-OECD. אולם, מתברר כי הרכיב העיקרי בשחיקת כוח הקנייה של השכר הוא הירידה בפריון היחסי, שצנח דרמטית בין 1995 ל-2010, ומאז שומר על יציבות. כמו כן, קיימת שחיקה בחלק העובדים בתוצר, נתון המעיד על כוח המיקוח הכללי של עובדים מול מעסיקים בישראל. שחיקה זו קיימת בחלק ניכר מהמדינות המפותחות, אך בישראל היא גדולה יחסית. נכון לשנת 2019 היה חלק העובדים בתוצר נמוך בכ-7.5% מהממוצע במדינות ה-OECD.


הממצאים של מחקר זה מעלים כמה וכמה שאלות נוספות, שהן מעבר להיקף של עבודה זו. ראשית, אומנם הראינו את השחיקה בכוח הקנייה של השכר הממוצע לעומת מדינות אחרות, אך מגבלת הנתונים לא אפשרה לנו להתייחס לאופן שבו אי-השוויון בהכנסות משכר מעצים את תופעת יוקר המחיה עבור העשירונים הנמוכים. בנוסף, האופן שבו מורכבים מדדי המחירים השונים אינו מאפשר לתת ביטוי הולם לכך ששכבות שונות באוכלוסייה חוות מחירים שונים ושיעורי אינפלציה שונים באופן שעלול גם הוא להעצים את תופעת יוקר המחיה עבור העשירונים הנמוכים. מעבר להיבטים החלוקתיים של תופעת יוקר המחיה, שדורשים מחקר המשך מעמיק, יש גם צורך לנסח באופן ברור המלצות מדיניות שמטרתן להעלות הן את פריון העבודה בישראל והן את חלק העובדים בהכנסה הלאומית.


המסקנה המרכזית שעולה מהמחקר הנוכחי היא שמדיניות שמטרתה הפחתת יוקר המחיה בישראל צריכה להתייחס באופן הוליסטי לשני צידי המטבע – הן צד ההכנסות והן צד ההוצאות. מאז מחאת 2011 ממשלות ישראל עסקו רבות ביוקר המחיה. אך, כפי שעולה ממחקר זה, כאשר בוחנים את הצלחת צעדיהן מנקודת המבט של כוח הקנייה של השכר, ברור כי היא הייתה חלקית בלבד. כוח הקנייה של העובדים הישראלים עדיין נמוך משמעותית מממוצע ה-OECD, וצמצום הפער בשנים האחרונות היה מינורי. לדעתנו, ייתכן כי אחת הסיבות להצלחתן המוגבלת של ממשלות ישראל בעשור האחרון היא מיקוד יתר בצעדים שמטרתם להוזיל מחירים שונים וחוסר מיקוד בצעדים שמטרתם להעלות את פריון העבודה ואת כוח המיקוח של העובדים מול המעסיקים.


נספחים


לעיון בנספחים לחצו -


 

[1] הנתונים הם לשנת 2019, השנה המלאה האחרונה שלפני מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי העולמי, ולכן מתאימה להשוואה בינלאומית.

[2] פלוג ושותפיה בוחנים את הנתונים החל משנת 2012. קמחי ובן דוד משווים בין נתוני 2005 ל-2017.

[3] עיבוד המחבר לקובץ יעדי הממשלה 2021 (הלמ"ס, 2021א). [4] בנוסף, נכון לציין כי עד 2022 היה גם קצב עליית המחירים בישראל נמוך בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, ועמד בשנים האחרונות מתחת לקצב עליית המחירים הרצוי לפי יעדי בנק ישראל: בין השנים 2020-2014 יעד האינפלציה של בנק ישראל היה 1%-3%, כשבפועל האינפלציה בשנים אלו הייתה נמוכה מ-1%. [5] מאז תחילת המדידה ב-2011, בכל חודש, מספר הישראלים שטוענים שמצבם הכלכלי החמיר בשנה האחרונה גבוה יותר ממספר הישראלים שאומר שמצבם הכלכלי השתפר בשנה האחרונה (סקר אמון הצרכנים של הלמ"ס, 2023). [6] סקירה בנושא שעות העבודה המרובות של הישראלים עתידה להתפרסם בקרוב (בן בשט, 2023, טרם פורסם). [7] לאורך הנייר אנו עושים שימוש בממוצע גיאומטרי ולא בממוצע חשבוני פשוט. הסבר על הבחירה להשתמש בממוצע גיאומטרי במקום בממוצע חשבוני מוצג בנספח 2. [8] המדינות הן: אוסטריה, איטליה, אירלנד, בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, יוון, ישראל, לוקסמבורג, לטביה, ליטא, נורווגיה, סלובניה, סלובקיה, ספרד, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, צרפת, שוודיה ושוויץ. בחלק מהאיורים בנייר זה מוצגות גם מדינות נוספות, בצבע שונה, המסמן שהן לא חלק מקבוצת ההשוואה הרגילה. [9] כלומר:


[10] הקטגוריות הבסיסיות משמשות להרכבת מדדי שווי כוח קנייה והן דומות לרכיבים העיקריים במדדי המחירים לצרכן. ההשוואה לא כוללת את קטגוריות החינוך והבריאות, היות שהן אינן משקפות את הצריכה של צרכנים פרטיים אלא בעיקר של ממשלות (ראו פירוט בנספח 2). בנוסף, ה-OECD מספק תת-קטגוריות של מוצרי מזון שונים. פירוט כוח הקנייה של השכר בתת-הקטגוריות מוצג באיור 20 בנספח 4. [11] החלוקה לקטגוריות של מדדי כוח קנייה מתבצעת פעם בשלוש שנים, כאשר ה-OECD עורכים את סקר המחירים המקיף שלהם. הנתונים האחרונים שפורסמו מתייחסים לסקר שנערך בשנת 2017. המדד הכללי (PPP, לצריכה פרטית של משקי בית) מעודכן באופן שוטף לפי נתונים ארעיים והערכות ממשתנים מאקרו-כלכליים (ראו: OECD-Eurostat, 2012) (להרחבה ראו נספח 2). [12] ניתן לחשוב על סך כל הפער בכוח הקנייה של העובד הישראלי כממוצע משוקלל של הפערים בכל קטגוריות ההוצאה.

[13] במדינות ה-OECD, כ-24% מההוצאה לתצרוכת של משקי בית לפי נתוני החשבונאות הלאומית. [14] קטגוריות אלה מהוות יחד כ-17% מסל הצריכה הממוצע ב-OECD. [15] בנספח 4 (איור 18) אנחנו מראים הערכות לגבי התרומה היחסית של כל קטגוריית מוצרים להסבר הפער הכולל בכוח הקנייה. בנוסף, באיור 19 אנחנו מראים את דירוג כלל המדינות במונחי כוח הקנייה של השכר בכל אחת מקבוצות המוצרים. [16] יש נתונים גם משנת 2020, אך עקב מגפת הקורונה היא אינה שנה מייצגת ולכן לא נתייחס לנתונים של שנה זו. נכון למועד כתיבת עבודה זו, נתוני שנת 2021 התפרסמו רק עבור חלק מהמדינות, ועל כן לא המשכנו את החישוב לשנה זו.

[17] כאמור, סקרי המחירים של ה-OECD, שמפרקים את מדדי כוח הקנייה לקטגוריות מוצרים, זמינים רק החל מ-2005 ועד 2017, ולכן לא נוכל לנתח את השינוי בכל מהלך התקופה 2019-1995. להלן נניח שהמגמות בין 2017-2005 דומות למגמה הכללית ששררה בין 2019-1995.

[18] כוח הקנייה בקטגוריה עדיין נמוך באופן יחסי, כפי שאפשר לראות באיור 5. ניתן לשער שחלק הארי של הירידה היחסית במחיר נובע מרפורמת המיסוי, שהורידה את שיעור המס הממוצע לרכב נוסעים מ-88.8% ל-62.2% בין 2005 ל-2017 (מבקר המדינה, 2019). לעומת זאת, בקטגוריית התקשורת אכן חלה ירידת מחירים דרמטית בישראל באותן שנים (לפי מדד המחירים לצרכן, כ-18%), אך ירידה דומה במחיר חלה ברבות ממדינות אירופה הנכללות בממוצע ה-OECD (למשל, בגרמניה חלה ירידה של 22%, לפי מדד המחירים לצרכן המקומי). [19] ההתפתחות המלאה של יחסי כוח הקנייה של השכר בקבוצות המוצרים השונות בין ישראל לממוצע מדינות ה-OECD ולממוצע מדינות ההשוואה מוצגת בנספח 4. [20] להרחבה, ניתן להתרשם מההשוואה בין איור 9 בהמשך הנייר לאיור 21 בנספח 4, שמתאר את המצב ב-2005. ובנוסף, איור 22 מתאר את התפתחות כוח הקנייה בכל אחת מקבוצות המוצרים לאורך השנים, משנת 2005 ועד 2017.

[21] פריון העבודה הוא סך התוצר לשעת עבודה, שנקבע בשילוב בין ההון הפיזי (מכונות) למיומנות העובדים.

[22] תופעה זו במדינות דרום אירופה יכולה להיות מוסברת גם על ידי שינוי בתמהיל העובדים. כלומר, ייתכן שהפריון השעתי של העובדים ירד, אך במקביל העובדים בעלי פריון נמוך יותר יצאו משוק העבודה. [23] ראו גם פרסומים נוספים מהשנים האחרונות שחוקרים את הסיבות לפריון העבודה הנמוך בישראל: שוורץ, 2015; שטיין ובן-צור, 2021; Brand, 2017.

[24] הסיבה לכך שמתמקדים בדרך כלל בתוצר העסקי היא שאין דרך לחשב את הפריון במגזר הציבורי, ולכן הוא מוגדר כשכר העובדים. בנייר הזה בחרנו להשתמש בחלק העובדים מתוך התוצר הכללי בשל מגבלת נתונים. נציין כי הירידה בחלק העובדים בתוצר העסקי גדולה יותר מהירידה שאנו מתארים (ראו: בן בשט, 2022). הסבר נוסף על ההנחות בניתוח מוצג בנספח 2.

[25] לניתוח ירידת חלק העובדים בישראל והסיבות האפשריות לירידה זו ראו: בן בשט, 2022.

[26] נמחיש באמצעות דוגמה פשוטה: נניח שעובדת שמייצרת מחשבים רוצה לקנות יין. אם היא מייצרת מחשב בכל שעה, והמעסיק מוכר את המחשב ב-100 ₪ (בניכוי חומרי גלם), השכר השעתי של העובדת יהיה 57 ₪. ככל שמחירו של היין נמוך יותר בהשוואה למחירו של המחשב, כך מצבה של העובדת יותר טוב. כלומר, אם מחשבים מתייקרים ב-5% באופן יחסי ליינות, השכר הריאלי של העובדים גדל בכ-5%, גם כאשר הפריון נשאר זהה.

[27] בן בשט (2022) בוחן את השינוי במדד המחירים לצרכן בהשוואה לשינוי במדד מחירי התוצר (GDP Deflator). [28] מתוך הגדרה:

[29] איור 18 בנספח 4 מציג את חלוקת המיסים העקיפים בישראל בין השנים 2019-1995, ומראה שמרבית הירידה נובעת מירידה בשיעור המע"מ ומיסי הקנייה מהתוצר.

[30] לפי נוסחת הפירוק, השינוי בכוח הקנייה של השכר השעתי הוא המכפלה של ארבעת הרכיבים. לפיכך, התרומה של כל רכיב לירידה הכוללת מתוך 100% נתונה לפי הנוסחה:


כאשר עמודה 2 היא המכפלה של התוצאה בסך הכל השינוי בנקודות אחוז בפער בכוח הקנייה. [31] הסיבה המרכזית שכוח הקנייה הישראלי ב-1995 היה נמוך יותר מכוח הקנייה בממוצע מדינות ה-OECD הייתה שתנאי הסחר של העובדים הישראלים היו נמוכים מאוד באופן יחסי (כפי שאפשר להתרשם גם מאיור 13). במילים אחרות, מבחינה איכותית, התוצאות החל משנת 1995 דומות לתוצאות החל משנת 2001.








Comentarios