ההסכם הקיבוצי: מהותו, השפעותיו והשינויים החלים בו


אסף בונדי וסיגל רונן-כץ

ספטמבר, 2022






הסכמים קיבוציים הם הביטוי המרכזי למימוש זכות ההתארגנות במדינות מפותחות רבות. אולם, על אף חשיבותם, הדיון ביחסי עבודה נוטה להתמקד בהשפעותיהם הכלכליות בלבד, ובכך מחטיא את תרומותיהם החשובות ואת השינויים החלים בהם במהלך השנים. בסקירה מקצועית זו אנו מבקשים להרחיב את ההבנה על מהותם של הסכמים קיבוציים ועל השפעותיהם המגוונות על עובדים, מעסיקים ועל שוק העבודה כולו. בסקירה אנו מנתחים את חשיבותה של התמיכה המדינתית בהסכמים קיבוציים כבסיס מוסדי וחברתי לקיומם של הסכמים אלה ולהשפעתם. אל מול השינויים המתרחשים במדינת ישראל לאורך העשורים האחרונים, אנו מצביעים על הדרכים שבהן הולך ומשתנה ההסכם הקיבוצי, ובראשן השפעתו ההולכת וקטנה על חלוקת ההכנסות בחברה. לאור תרומותיו הרבות של ההסכם הקיבוצי כמנגנון דמוקרטי להסדרת יחסי העבודה, המצמצם פערים ומממש צרכים חברתיים משותפים, אנו מציגים את החשיבות בפיתוח מחודש של תמיכה חברתית בהסכמים קיבוציים כחלק מתפקידיה המרכזיים של המדינה בשוק העבודה.


ד"ר אסף בונדי הוא חוקר יחסי עבודה. הוא עמית מחקר באוניברסיטת חיפה, מרצה באוניברסיטת תל אביב וראש תחום יחסי עבודה בפורום ארלוזורוב.


עו"ד סיגל רונן-כץ היא משפטנית המתמחה בדיני עבודה. סיגל הייתה חוקרת יחסי עבודה בפורום ארלוזורוב, וכיום עובדת במיזם "כל זכות" ומכהנת כנציגת ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו.


תודה לדנה גנאל ולשי וינבלום מפורום ארלוזורוב ולעו"ד הילה שינוק, מנהלת מחלקת מאקרו ומדיניות באגף הכלכלה בהסתדרות העובדים החדשה, על תרומתם לניתוח הנתונים ולחידוד הסוגיות שבהן עוסק מסמך זה.



תוכן העניינים:


תקציר


מבוא


א. מהותו של ההסכם הקיבוצי

  • תחולת ההסכמים הקיבוציים והרחבתה

  • חשיבות המדינה לקיומם של הסכמים קיבוציים

  • הרמות השונות של הסכמים קיבוציים

ב. תרומותיו של ההסכם הקיבוצי

  • ההסכם הקיבוצי משפר את תנאי העבודה

  • ההסכם הקיבוצי מוביל לצמצום פערים בהכנסות בין עובדים

  • ההסכם הקיבוצי תורם ליציבות בשוק העבודה

  • ההסכם הקיבוצי הוא מנגנון לאסדרה מהירה וגמישה של יחסי העבודה

ג. עלויותיו של ההסכם הקיבוצי

  • צמצום "המרוץ לתחתית"

ד. תהליכי שינוי באופיים של ההסכמים הקיבוציים

  • צמצום תחולתם של ההסכמים הקיבוציים

  • ביזור ההסכמים הקיבוציים

  • ליברליזציה של ההסכמים הקיבוציים

  • חידוש יחסי העבודה הקיבוציים

ה. ההסכם הקיבוצי בישראל

  • הסכמים קיבוציים בישראל – השפעות ותרומות

  • הסכמים קיבוציים בישראל – מגמות

סיכום



תקציר


מבוא

  • הסכמים קיבוציים הם התוצר המרכזי של זכות ההתארגנות, באמצעות קביעה בהסכמה – בין עובדים למעסיקים – של תנאי העבודה במקום עבודה מסוים, בענף ספציפי או בשוק העבודה כולו.

  • הסכמים קיבוציים מובילים לצמצום פערי הכוחות המובנים בין העובדים למעסיקים, להגדלת כוח המיקוח של העובדים בקביעת תנאי העבודה, להרחבת השפעתם של העובדים על הסדרת יחסי העבודה ולשמירה על יציבות מערכת היחסים בין העובדים למעסיקים.


מהותו של ההסכם הקיבוצי

  • על רקע אי-השוויון שעליו מבוססים יחסי העבודה, נודעת חשיבות גדולה למיסוד ייצוג קולקטיבי של העובדים במקום העבודה, אשר לרוב מתבצע באמצעות חתימה על הסכם עבודה קולקטיבי – "הסכם קיבוצי".

  • בהיותו מבוסס על משא ומתן קולקטיבי, פועל ההסכם הקיבוצי לצמצום אי-השוויון ביחסים בין עובדים למעסיקים.

  • במסגרת הייצוג הקולקטיבי מושכים אחריהם העובדים (כמו גם המעסיקים) "החזקים" את מקביליהם "החלשים" לפעולה למען אינטרס משותף, המובילה על פי רוב לאסדרה שוויונית של תנאי עבודה.

  • האסדרה הקולקטיבית של תנאי העבודה מאפשרת את השתתפותם של עובדים ושל מעסיקים בחלוקה מחדש של המשאבים בחברה כולה.

  • הפעולה הקולקטיבית, על בסיס אינטרסים משותפים, מהווה אחת הדרכים האפקטיביות ביותר לקידום דמוקרטיה בעולם העבודה.

  • להסכם הקיבוצי השפעה ניכרת על יחסי העבודה בין עובדים למעסיקים. יתרה מכך, במקרים רבים מורחבת השפעת ההסכם הקיבוצי אל מעבר לקבוצת העובדים והמעסיקים שלוקחים חלק פעיל באסדרה הקולקטיבית של שוק העבודה, אל עובדים ומעסיקים נוספים.


התרומות והעלויות של ההסכם הקיבוצי

  • להסכמים קיבוציים השפעה חיובית על הביטחון התעסוקתי, על שכר העבודה ותנאיה, על הבטיחות בעבודה, על הנגישות להכשרה מקצועית ועוד.

  • איגום כוח המיקוח של העובדים במסגרת הסכם משותף אחד מוביל בדרך כלל לצמצום הפערים בין העובדים.

  • להסכמים קיבוציים יש השפעה חיובית על פריון העבודה, דרך פיתוח הכישורים והמיומנויות של העובדים במקום העבודה ודרך יצירת קשר ישיר בין הפריון לשיפור התגמול לעובדים.

  • הסכמים קיבוציים מעודדים יציבות ביחסי העבודה ומגבירים את מחויבותם של הצדדים לתנאי העבודה שעליהם הסכימו.

  • הסכמים קיבוציים מאפשרים גמישות בקביעת תנאי העבודה בהתאם לשינויים המתרחשים מעת לעת בשוק העבודה, באופן שהולם יותר את הצרכים המשתנים – של העובדים והמעסיקים גם יחד – על בסיס ענפי, אזורי, מקצועי או אפילו מקומי-מפעלי.

  • לשם השגת התכליות החיוביות שלהם, ההסכמים הקיבוציים פוגעים בחירותם של העובדים לבחור שלא להתארגן, אך מותירים להם את האפשרות לשאת ולתת באופן אישי על תנאי עבודה משופרים אף יותר.


תהליכי שינוי באופיים של ההסכמים הקיבוציים

  • משנות ה-80 של המאה ה-20 ניתן לראות ירידה בשיעור התחולה של הסכמים קיבוציים במדינות מפותחות רבות.

  • במקביל, חל ביזור ברמת ההסכמים הקיבוציים, ובמסגרתו הולך ועולה שיעורם של הסכמים מקומיים בהשוואה להסכמים קיבוציים ברמה הענפית-מקצועית או הכלל-משקית, מה שמצמצם את יכולתם של ההסכמים לקדם חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות.

  • על אף המוניטין הקשיח שלהם, בתהליך הליברליזציה של יחסי העבודה מקנים ההסכמים הקיבוציים מרחב הולך וגדל לשיקול הדעת של המעסיקים בקביעת תנאי העבודה.


הסכמים קיבוציים בישראל

  • בישראל, הכיר המחוקק בחשיבותו של ההסכם הקיבוצי, והסדיר את מעמדו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, כאחת הדרכים המרכזיות להסדרת יחסי עבודה.

  • נמצא כי בישראל משפרים ההסכמים הקיבוציים את שכר העבודה בשיעור ממוצע של 13%-16%.

  • בדומה למדינות אחרות, גם בישראל מקנה ההסכם הקיבוצי מידה ניכרת של גמישות באסדרת שוק העבודה, המאפשרת התאמתו בעיתות משבר.

  • המגמות המאפיינות הסכמים קיבוציים במדינות מפותחות רבות נצפות גם בישראל: ירידה בהיקף תחולתם לצד ביזור רמתם וליברליזציה בתוכנם.


סיכום

  • לאור תרומותיו הרבות של ההסכם הקיבוצי כמנגנון דמוקרטי להסדרת יחסי העבודה, המצמצם פערים ומקדם צמיחה מכלילה, עולה הצורך לפתח דרכים להרחבה מחודשת של תחולתו ושל השפעתו המסורתית על שוק העבודה.

  • דרכים אלו צריכות להתבסס על פעולתם האסטרטגית של ארגוני עובדים. על מנגנוני המדינה לתמוך בפעולתם ולסייע לארגוני העובדים (והמעסיקים) להסדיר את שוק העבודה ולהתאימו לצרכים המשתנים.



מבוא


כאשר בוחנים את הסיבות להתארגנותם של עובדים (ושל מעסיקים) בשוק העבודה, רואים שמרביתם חותרים להגיע לאסדרה של תנאי עבודתם באופן קולקטיבי ומוסכם, על בסיס "הסכם קיבוצי". ההסכם הקיבוצי הוא אחת הדרכים המקובלות והרווחות לאסדרה של שוק העבודה, באמצעות קביעה בהסכמה – בין עובדים למעסיקים – של תנאי העבודה במקום עבודה מסוים, בענף ספציפי ואף בשוק העבודה כולו. בכך מהווה ההסכם הקיבוצי תוצר מובהק של מימוש זכות ההתארגנות והיעד המרכזי עבור השחקנים המרכזיים בשוק העבודה – ארגוני העובדים והמעסיקים.


על בסיס ההכרה בחשיבותו לאסדרת שוק העבודה זוכה ההסכם הקיבוצי למעמד ולתוקף משפטי מעין-חוקי, ומהווה אחד הכלים המרכזיים לשמירה על יציבותו וגמישותו של שוק העבודה ולצמצום רמות אי-השוויון במסגרתו. מתוקף מהותו, כתוצר של משא ומתן קולקטיבי בין ארגוני עובדים ומעסיקים, מעגן ההסכם הקיבוצי את תנאי העבודה של אלו המאורגנים ומיוצגים באופן ישיר על ידי שחקנים אלה. אולם, כפי שיוסבר בהמשך, ההסכם הקיבוצי משפיע גם על צדדים נוספים, שאינם מאורגנים או מיוצגים באופן ישיר, וזאת על מנת לחזק את יכולתו למלא את מטרותיו.


אנו פותחים מסמך זה בדיון על מהותו של ההסכם הקיבוצי ככלי מרכזי להגשמת מטרותיה של זכות ההתארגנות: צמצום פערי הכוחות המובנים בין העובדים למעסיקים, הגדלת כוח המיקוח של העובדים בקביעת תנאי העבודה, הרחבת השפעתם של העובדים על הסדרת יחסי העבודה ושמירה על יציבות מערכת היחסים בין העובדים והמעסיקים. בנוסף, במסמך זה אנו מצביעים על כוחו של ההסכם הקיבוצי כמקים חובות וזכויות בין הצדדים, בדומה לחוק, ועל אופיו המיוחד, אשר גורם להחלתו גם על עובדים שלא ביקשו לממש את זכות ההתארגנות באופן ישיר.


בחלקו השני של המסמך אנו מונים את תרומותיו של ההסכם הקיבוצי ומתייחסים ל"עלות" החברתית המרכזית הנובעת ממנו. אנו מצביעים על תרומתם המשמעותית של ההסכמים הקיבוציים לשמירה על היציבות בשוק העבודה, לצמצום פערי הכוחות בין העובדים למעסיקים ולשיפור תנאי העבודה של כלל העובדים, ובמיוחד של העובדים החלשים. אנו מצביעים גם על תרומתם של ההסכמים הקיבוציים לצמצום פערי השכר בין העובדים ועל היותם כלי להסדרה מהירה וגמישה של המשק בעת משבר. אל מול העלות החברתית של פגיעת ההסכם הקיבוצי בערך החירות ובאוטונומיה של העובדים והמעסיקים לעצב את יחסי העבודה בהתאם לרצונם הפרטי, אנו טוענים שפגיעה זו משרתת תכלית ראויה, ואף אינה עולה על הנדרש. כמו כן, אנו מציגים את תהליכי השינוי שעוברים על ההסכם הקיבוצי, כמבנה חברתי וכצורת אסדרה מקובלת, ובראשם הצמצום ההדרגתי של היקפו, הביזור של תחולתו והליברליזציה של תוכנו, המבטאים את השחיקה במידה שבה מסדיר ההסכם הקיבוצי את שוק העבודה. תהליכים אלו מבוססים על המגמות המתרחשות ברחבי העולם המערבי, שבמסגרתן קטנה התמיכה המדינתית ביחסי העבודה הקיבוציים, תוך החלפתם של ההסכמים הקיבוציים באסדרה מדינתית (באמצעות חקיקה) או בהרחבת שיקול הדעת של מעסיקים בקביעת תנאי העבודה. לבסוף, בחלקו השלישי של המסמך, אנו מציגים את אופיים המקומי של תהליכים אלו, תוך התמקדות בתהליכי השינוי שחלו באופיו, בכוחו ובהשפעתו של ההסכם הקיבוצי בישראל לאורך העשורים מאז הקמת המדינה.


א. מהותו של ההסכם הקיבוצי


יחסי הכוחות הלא-שוויוניים בשוק העבודה באים לידי ביטוי במגוון אינטראקציות בין עובדים למעסיקים, ובראשם בהסכמי העבודה ביניהם, המסדירים את מכלול תנאי העבודה. בעוד שלזכות המעסיק עומדת האפשרות לשכור את העובד או לפטרו, לעצב את מקום העבודה בהתאם לצרכיו ואף לקבוע את מטרותיו באופן עצמאי, לעובד הבודד יש כלים מוגבלים מאוד להשפיע על היבטים אלו. על רקע אי-השוויון שעליו מבוססים יחסי העבודה, נודעת חשיבות גדולה לזכות ההתארגנות, אשר מימושה מהווה את הנתיב האפקטיבי ביותר לצמצום פערים אלו באמצעות מיסוד ייצוג קולקטיבי לעובדים במקום העבודה (בונדי ושטיין, 2022א). לרוב, מיסוד זה מתבצע דרך חתימה על הסכם עבודה קולקטיבי – "הסכם קיבוצי".


הכוח הקולקטיבי של ארגון העובדים והאמצעים הארגוניים שעומדים לרשותו (ביניהם, זכות השביתה) מגדילים את כוח המיקוח של העובדים מול המעסיק, ומאפשרים להם להשפיע באופן אפקטיבי על הסדרת יחסי העבודה בין הצדדים. הביטוי המובהק של השפעה זו הוא עריכת משא ומתן קולקטיבי לקביעת תנאי העבודה, תהליכי העבודה, מדיניות הרווחה, הבריאות והבטיחות בעבודה ועוד. ההסכם הקיבוצי, בהיותו מבוסס על משא ומתן קולקטיבי בין קבוצה גדולה של עובדים ובין המעביד (או קבוצה של מעבידים), פועל לצמצום אי-השוויון ביחסים בין עובדים למעסיקים, ויחד עם זכות השביתה הוא מהווה את התוצר המובהק של זכות ההתארגנות (בונדי ושטיין, 2022ב). כמו כן, במסגרת הייצוג הקולקטיבי מושכים אחריהם העובדים (והמעסיקים) "החזקים" את מקביליהם "החלשים" לפעולה למען אינטרס משותף, המייצרת השפעה על כלל העובדים, תוך צמצום הפערים בחלוקת ההכנסות בין העובדים לבין עצמם, לצד אסדרה שוויונית של תנאי עבודה נוספים (בונדי ושטיין, 2022א). בדרך זו מאפשרת האסדרה הקולקטיבית של תנאי העבודה את השתתפותם של העובדים והמעסיקים גם יחד, לא רק בקביעת השכר אלא גם בהשפעה על סוגיות מרכזיות רבות בשוק העבודה: פיתוח הכשרות מקצועיות, בטיחות וגיהות ותנאים סוציאליים שונים (דוגמת ביטוח פנסיוני וביטוח אבטלה). בנוסף, ההסכם הקיבוצי מוביל לחלוקה שוויונית יותר של המשאבים בחברה בין עובדים למעסיקים ובין העובדים לבין עצמם – במקום העבודה, בענף ואף ברמת כלל המשק. בכך מהווה ההסכם הקיבוצי אחת הדרכים האפקטיביות ביותר לקידום דמוקרטיה בעולם העבודה, שבמסגרתה פועלים עובדים ומעסיקים יחד לעצב במשותף את תנאי העבודה, המגדירים את המסגרת שבה מבלים מרביתנו חלקים כה גדולים מחיינו.



תחולת ההסכמים הקיבוציים והרחבתה


תכונותיו של ההסכם הקיבוצי מקנות לו השפעה ניכרת על יחסי העבודה בין עובדים מאורגנים למעסיקים. אולם, במקרים רבים מאפשרות תכונות אלו להרחיב את השפעתו של ההסכם הקיבוצי אל מעבר לקבוצת העובדים והמעסיקים שלוקחים חלק פעיל באסדרה הקולקטיבית של שוק העבודה, אל עובדים ומעסיקים נוספים. בהקשרים מסוימים יפעלו מעסיקים שעובדיהם אינם מאורגנים להטמעת התנאים שנקבעו בהסכמים קיבוציים כאמצעי למניעת עזיבה של עובדים (ממקומות עבודה לא מאורגנים למקומות מאורגנים), או לגיוס עובדים בשוק תחרותי. כמו כן, מעסיקים נוטים לאמץ הסדרים מתוך הסכמים קיבוציים הקיימים בתחום עיסוקם על מנת להקטין את התמריצים של עובדיהם להתארגן, וכך לצמצם את הסיכוי להתארגנות עובדיהם (Walters and Mishel, 2003; Fortin, Lemieux and Lloyd, 2021). בנוסף, במדינות מסוימות, דוגמת הולנד, צרפת וישראל, ניתנה לממשלה האפשרות להרחיב את תחולתם של הסכמים קיבוציים, כך שיחולו גם על עובדים ומעסיקים לא מאורגנים בענף מסוים או בכלל המשק, באמצעות צו הרחבה (Hayter and Visser, 2018). בכך מאפשר ההסכם הקיבוצי למסד את השפעותיה של זכות ההתארגנות בשוק העבודה בצורה האפקטיבית ביותר, הן על העובדים (והמעסיקים) המאורגנים והן על אלו הלא-מאורגנים.


חשיבות המדינה לקיומם של הסכמים קיבוציים


על אף כוחם העצמאי של ארגוני העובדים והמעסיקים, יכולתם להסדיר באופן קולקטיבי את שוק העבודה מבוססת על פי רוב על ההכרה לה הם זוכים מהמדינה ועל הזכויות שזו מעניקה להם (Traxler, 2003). ההכרה החוקית במעמדו של ההסכם הקיבוצי ובעוצמתו כהסדר קוגנטי[1] מקנה לארגוני העובדים והמעסיקים את הכלים להסדיר בהסכמה את שוק העבודה ולהתאימו לצרכים השונים והמשתנים של מקום עבודה מסוים או של ענף מסוים. לאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינו מדינות מפותחות רבות בתמיכה נרחבת בארגוני העובדים והמעסיקים ובאסדרה קולקטיבית של שוק העבודה. תמיכה זו – דרך שיתוף ארגוני עובדים ומעסיקים בתהליכי קביעת מדיניות, דרך הרחבה תכופה של הסכמים קיבוציים ואף דרך העברת סמכויות ותקציבים לארגונים אלה – עמדה מאחורי שיעורי התחולה (או הכיסוי) הגבוהים של ההסכמים הקיבוציים בשנים אלה. אולם, בשנות ה-70 וה-80 הלכה תמיכה זו וירדה, כאשר במקום לעודד אסדרה קיבוצית של שוק העבודה פנו מדינות רבות להצר את צעדיהם של ארגוני העובדים והמעסיקים, אשר בתורם איבדו חלק מכוחם. במקרים רבים הוביל תהליך זה גם לירידה בהיקף תחולתם של ההסכמים הקיבוציים ובמידת השפעתם על שוק העבודה (כהן ואח', 2004; Baccaro and Howell, 2017).



הרמות השונות של הסכמים קיבוציים


כפי שציינו במקום אחר (בונדי ושטיין, 2022ב), הסכמים קיבוציים יכולים להיחתם ברמות שונות של שוק העבודה ובכל אחת מהן יש להם השפעות שונות. ברמה המקומית, הסכמים קיבוציים מבוססים לרוב על התארגנות שצומחת מלמטה, מבטאים את האינטרסים של קבוצת עובדים ספציפית ושל מעסיק יחיד, והשפעתם מעבר למקום העבודה היחיד היא מוגבלת מאוד. לדוגמה, הסכם קיבוצי בחברה מסוימת מסדיר את יחסי העבודה בין עובדי החברה לבעליה ואת תנאי העבודה הנהוגים בה, והשפעתו מעבר לגבולות אלה נמוכה מאוד. ברמת הענף או המקצוע, הסכמים קיבוציים מסדירים את תנאי העבודה עבור קבוצה גדולה של עובדים ושל מעסיקים, בענף שלם או עבור כלל העוסקים במקצוע, תוך צמצום הפערים בין עובדים במקומות עבודה שונים וצמצום התחרות בין מעסיקים, באמצעות החלת תנאים דומים על כולם. לדוגמה, ההסכם בענף המלונות מסדיר את תנאי העבודה עבור כלל העובדים והמעסיקים בענף, וקובע כי כל העובדים זכאים לתנאים בסיסיים דומים (כגון היקף שעות עבודה, ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות ועוד). לבסוף, ברמת כלל המשק, הסכמים קיבוציים מסדירים את תנאי העבודה עבור כל העובדים והמעסיקים במדינה, ובכך משפיעים באופן דרמטי על חלוקת ההכנסות בחברה כולה. לדוגמה, ההסכם הקיבוצי בדבר ביטוח פנסיוני משנת 2008 חל על כלל המשק וקובע זכאות דומה לביטוח פנסיוני לכל העובדים. בעוד שברמה המקומית תלוי קיומו של הסכם קיבוצי בתמיכה מועטה יחסית של המדינה, ברמות הריכוזיות יותר – הענף, המקצוע וכלל המשק – חשיבות תמיכת המדינה רבה יותר, למשל באמצעות הבטחת ההרחבה של הסכמים קיבוציים ענפיים או כלל-משקיים, כך שיחולו גם על עובדים ומעסיקים שאינם מאורגנים.

ב. תרומותיו של ההסכם הקיבוצי


מאפייני ההסכם הקיבוצי מקנים לו כמה תרומות מרכזיות: יכולת לשפר את תנאי העבודה; יכולת לצמצם את פערי הכוחות ופערי ההכנסות בין חלקים שונים בשוק העבודה; יכולת לשפר את יציבות שוק העבודה; ויכולת לפתוח נתיב להתמודדות גמישה עם שינויים או משברים כלכליים-חברתיים.


ההסכם הקיבוצי משפר את תנאי העבודה


מחקרים רבים מראים את השפעתם החיובית של הסכמים קיבוציים על שכר העבודה, המתבטאת כפרמיה[2] על שכר העבודה במדינות מפותחות רבות (איור 1) (קולרמן, 2022, וראו גם: Zwysen and Drahokoupil, 2022). לצד השפעתם על השכר, ניתן לראות שההסכמים הקיבוציים מובילים לשיפור הביטחון התעסוקתי של העובדים ואף לשיפור סביבת העבודה, על ידי שיפור מצב הבטיחות בעבודה, מניעת התעמרות ואפליה, נגישות להכשרה מקצועית וכן הטמעה של שיטות ניהול מתקדמות, אשר בתורן צפויות אף הן להשפיע על איכות העבודה (OECD, 2018).




השפעה זו של ההסכמים הקיבוציים על תנאי העבודה באה לידי ביטוי ברמה המפעלית-מקומית, ברמת הענף או המקצוע וכן ברמה של כלל שוק העבודה (בונדי ושטיין, 2022א). מחקרים מראים שהשפעתם של ההסכמים הקיבוציים מתבטאת בחיזוק קולם של העובדים ובהגברת השקיפות בתוך הארגון. על בסיס זה מוצא המחקר, שהדיאלוג שעומד ביסוד ההסכם הקיבוצי והאסדרה הפורמלית של מדיניות התעסוקה שהוא כופה על הצדדים, מובילים לצמצום שיקול הדעת הבלעדי של המעסיק, ובהתאם גם לצמצום שיקולים לא-רציונליים או שרירות לב. לצד זאת, ההסכמים הקיבוציים מובילים להעלאת שכר העבודה, להרחבת הזכאות לתנאים סוציאליים ועוד (Freeman and Medoff, 1984; Bennet and Kaufman, 2004).


לצד שיפור תנאי העבודה הבסיסיים, כגון שכר והטבות נלוות, הסכמים קיבוציים נחשבים למנגנון מרכזי בקידום הכשרות מקצועיות, על בסיס צורכיהם של המעסיקים והעובדים גם יחד, לטובת שיפור פריון העבודה ואיכותה. הסכמים קיבוציים משפרים גם את הבטיחות והגיהות בעבודה. תרומה זו נעשית דרך ביצוע ואכיפה של חקיקה ותקנות מדינתיות, אך גם באמצעות פיקוח ושיפור הסטנדרטים ברמת מקום העבודה, על בסיס שותפות בין עובדים למעסיקים ויצירת מחויבות הדדית לדרכי עבודה בטוחות ולשמירה על בריאות העובדים. הכוח הקולקטיבי העומד בבסיסם של ההסכמים הקיבוציים מקנה לעובדים את האפשרות לדרוש אסדרה מיטיבה של הכשרות מקצועיות ושל בטיחות וגיהות, וכן לאכוף את קיומן ולהתאימן לאופייה המשתנה של העבודה (ILO, 2022). במחקרים אף נמצא, כי היקף תחולתם של ההסכמים הקיבוציים משפיע על מדדים שונים של בריאות הציבור, דוגמת שיעור תמותת תינוקות או מוות כתוצאה משימוש בחומרים מסוכנים (Muller and Raphael, 2021).


השפעות אלה של ההסכמים הקיבוציים אינן שמורות רק ליחסי העבודה המסורתיים, בין עובד למעביד. השינויים שמתרחשים בשוק העבודה – ביניהם התרחבות יחסי עבודה משולשים ("העסקה קבלנית" או "מיקור חוץ"), יחסי עבודה חלקיים (המבוססים על אי-הכרה ביחסי עבודה פורמליים) ואף בתחום כלכלת הפלטפורמות – אינם מונעים מארגוני עובדים ומעסיקים לפעול לאסדרה של יחסי העבודה ולשיפור תנאיהם באמצעות הסכמים קיבוציים (Jesnes, Ilsøe and Hotvedt, 2019).


ההסכם הקיבוצי מוביל לצמצום פערים בהכנסות בין עובדים


לצד השיפור בשכר ובתנאי העבודה של כלל העובדים, איגום כוח המיקוח של העובדים למסגרת הסכמית אחת מוביל בדרך כלל לצמצום פערים בין העובדים. במחקרים נמצא שאסדרת קריטריונים ברורים ורציונליים לקביעת תנאי העבודה מצמצמת את שיקול הדעת החד-צדדי של המעסיק ואת השרירותיות בעיצוב יחסי העבודה ותורמת לצמצום אי-השוויון בקרב העובדים המכוסים בהסכמים קיבוציים (קריסטל, 2020; Fitzenberger, Kohn and Lembcke, 2013). הפעולה המשותפת של עובדים בעלי עמדה והכנסה שונה למען אסדרת תנאי העבודה במסגרת קולקטיבית אחת מובילה לעיתים קרובות לשיפור בתנאי העבודה של העובדים החלשים יותר ובעלי ההכנסה הנמוכה במידה רבה יותר בהשוואה לעובדים החזקים יותר ובעלי ההכנסה הגבוהה. בכך מוביל ההסכם הקיבוצי לצמצום אי-השוויון בהכנסות העובדים שעליהם הוא חל ומקדם צמיחה מכלילה, כזו שפירותיה מגיעים למרבית האוכלוסייה (OECD, 2018).


אל מול הטענות כי באמצעות השפעתם על חלוקת ההכנסות פועלים ההסכמים הקיבוציים לנתק את התגמול מהתפוקה או מביצועי העובדים ובכך מונעים תמרוץ למצוינות, ניתן לראות כי ההסכמים הקיבוציים דווקא תורמים לפריון העבודה (Garnero, Rycx and Terraz, 2020; Hübler and Jirjahn, 2003). מחקרים אחרים מצביעים על תרומתם האפשרית של ההסכמים הקיבוציים לפריון העבודה על בסיס עידוד חדשנות, הנובע מהאינטרס של מעסיקים להגדיל את רווחיהם במצב שבו עלויות השכר גבוהות[3]. דרך הגדלה מתואמת וריכוזית של עלויות ההעסקה וחלוקה שוויונית יותר של התוצר וההכנסות, מעודדים ההסכמים הקיבוציים הגדלה של התפוקה, הפריון והצמיחה באמצעות עידוד חדשנות טכנולוגית, יציאה של עסקים בעלי פריון נמוך מהשוק והגדלת יכולת הצריכה הפרטית (Tomassetti, William and Veersma, 2017). בנוסף, ניתן לראות שהסכמים קיבוציים רבים מייצרים קשר ישיר בין הפריון (והרווחים) של העסק ובין שיפור התגמול לעובדים באמצעות התניית תוספות שכר בביצועי העובד או העסק כולו (OECD, 2018, ראו עמודים 127-126)[4].


ההסכם הקיבוצי תורם ליציבות בשוק העבודה


מתוקף אופיים של ההסכמים הקיבוציים כתוצרים של משא ומתן והסכמות בין העובדים למעסיקים, הם מעודדים יציבות ביחסי העבודה תוך הגברת מחויבותם של הצדדים להסכם לביצוע חלקם בו[5]. העובדה שהסכם קיבוצי אחד מסדיר את יחסי העבודה של המעסיק עם כל העובדים באותו מפעל או ענף, מקנה לעובדים ולמעסיקים מידה רבה של ודאות ומאפשרת להם להתפנות ולהתרכז בקידום מטרותיו של מקום העבודה מבלי להידרש למשאים ומתנים פרטניים, אשר מייצרים אי-ודאות ואף עלולים להוביל לעימותים רבים. גם הפתרון הריכוזי והמוסכם של עימותים בין עובדים למעסיקים, על בסיס מנגנוני הידברות שונים דוגמת גישור או בוררות, מאפשר יחסי עבודה שקטים, אשר בתורם תורמים לפריון בשוק העבודה (OECD, 2018). כך, לדוגמה, הסכמים קיבוציים רבים מגדירים הליכים ליישוב חילוקי דעות בין עובדים למעסיקים, אשר בתורם מצמצמים את עוצמתם והשפעתם של סכסוכי עבודה ואת הזדקקותם של העובדים והמעסיקים לערכאות שיפוטיות (Bondy and Preminger, 2021).


ההסכם הקיבוצי הוא מנגנון לאסדרה מהירה וגמישה של יחסי העבודה


ההסכם הקיבוצי מבוסס על משא ומתן בין שני צדדים אשר לא תלוי בהליכים פרוצדורליים ארוכים, ועל כן יכול לתת מענה לשינויים המתרחשים מעת לעת בשוק העבודה. הצדדים להסכם הקיבוצי יכולים להסדיר את יחסי העבודה ביניהם באופן שהולם יותר את הצרכים המשתנים – של העובדים והמעסיקים גם יחד – בכל רגע נתון, על בסיס ענפי, אזורי, מקצועי או אפילו מקומי-מפעלי (Ibsen and Mailand, 2010; ILO, 2019). גמישות זו, המאפיינת את ההסכם הקיבוצי, חשובה במצבים של שגרה, אולם יתרונה היחסי גדל בעיתות משבר. באמצעות משא ומתן קיבוצי יכולים ארגוני העובדים והמעסיקים, אשר חווים השפעות של משברים, לקבוע הסדרים חדשים המותאמים למצב המשתנה. שימוש בהסכמים קיבוציים יכול בתורו גם להעניק מידה ניכרת של ודאות בעת משבר בשוק העבודה באמצעות הסדרת יחסי העבודה עבור קבוצה גדולה של עובדים (ומעסיקים), ובכך להעניק לשוק העבודה את הגמישות לו הוא זקוק מצד אחד ואת הוודאות מצד שני (קולרמן, 2022; ILO, 2021).


לעומת הסכמים קיבוציים, הליכי חקיקה נמשכים זמן רב ומבוססים על נהלים מורכבים ולא גמישים. כמו כן, לרוב הם מקודמים על ידי מפלגות ואנשי מקצוע המועסקים במוסדות השלטון, שבדרך כלל אינם יכולים להיות מודעים בכל עת לצרכים הייחודיים המתפתחים בחלקיו השונים של שוק העבודה הדינמי. ולבסוף, בניגוד להסכמים הקיבוציים, המבוססים על שיתוף של נציגי העובדים והמעסיקים, הליכי החקיקה נערכים בדרך כלל באופן אשר מדיר את העובדים (והמעסיקים) ואת צורכיהם מתהליך האסדרה של יחסי העבודה, גם אם קולם יכול הישמע בתהליכי אסדרה אלה.


אל מול הביקורת על כך שהסכמים קיבוציים הם הסדרים נוקשים, שמקשים על תהליכי קבלת החלטות במקום העבודה, השינויים המתחוללים בהסכמים אלה, כפי שנפרט בהמשך הנייר, מאפשרים מידה הולכת וגוברת של גמישות ניהולית (או שיקול דעת למעסיק). תהליכי השינוי באופיים של ההסכמים הקיבוציים מובילים להרחבת שיקול הדעת האוטונומי של מעסיקים על חשבון זכויות הווטו של העובדים וארגוניהם.


ולבסוף, באמצעות האסדרה המשותפת של שוק העבודה על בסיס הסכמים קיבוציים זוכים ארגוני העובדים והמעסיקים לעמדה מרכזית, הן בשוק העבודה והן במערכת הכלכלית, המאפשרת להם להשפיע גם על הזירה הפוליטית. כוחם הייצוגי, אשר בא לידי ביטוי בהגעה להסכמות על תנאי העבודה בחלקים נרחבים של שוק העבודה, מאפשר להם להשפיע על מדיניות הממשלה ולעצב את המדיניות הכלכלית שלה כנדבך משמעותי במשילות דמוקרטית (בונדי ושטיין, 2022).

ג. עלויותיו של ההסכם הקיבוצי