ראשית, התוכנית ביצעה מהפכה חוקתית שקטה באמצעות העברת הכוח לקביעה בפועל של המדיניות הכלכלית מנבחרות ונבחרי הציבור לדרג המקצועי הלא-נבחר. כך, חיזוק אגף התקציבים במשרד האוצר והענקת עצמאות מוחלטת לבנק ישראל יצרו מוקדי כוח לא-נבחרים השולטים הלכה למעשה במדיניות הכלכלית וקובעים במידה רבה את ה"מסגרת" הכלכלית שרק בתוכה יכולות הממשלה והכנסת לפעול. בכסות מקצועית פעלו יחידות הכח העצמאיות הללו למנוע אספקת שרותים ציבוריים בהתאם לצרכים האמיתיים של הציבור וכך הובילו לגידול ביוקר המחיה, בדגש על דיור, גידול באי-השוויון בהכנסות מעבודה והון, ובסופו של דבר לתחושה כי המדינה לא מספקת פתרון למצוקותיהם. כפי שקרה גם במדינות רבות אחרות, לאורך זמן הקיטוב הכלכלי בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה" תרם לפיתוחו של קיטוב רגשי בין שתי הקבוצות שנוצל על ידי מנהיגים פופוליסטיים כמו בנימין נתניהו על מנת לשכנע ציבור גדול שרק הפיכה משטרית תוכל להשיב את הכח לעם.

תכנית הייצוב החלה באופן "רשמי" את הגל הניאו-ליברלי ששוטף את ישראל מזה 40 שנה. מלבד העברת הכח מהדרג הנבחר לדרג המקצועי, אחד ממאפייני הניאו-ליברליזם של תכנית הייצוב הוא גל ההפרטות שהחל בשנות ה-80 ונמשך עד היום. גם במקרה זה, נבחרות ונבחרי הציבור ויתרו על הכח לעצב את המשק הישראלי אך הפעם העבירו אותו למגזר הפרטי ולמגזר השלישי. העברת הפעילות הכלכלית מהמגזר הציבורי לפרטי – כולל גל ההפרטות של חברות ממשלתיות, שירותים חברתיים ומפעלי חברת העובדים של ההסתדרות – פגעה בסולידריות החברתית, צמצמה מקומות עבודה "טובים",והחלישה את כוחה הכלכלי והפוליטי של ההסתדרות. בכך היא הובילה בסופו של דבר לירידה דרמטית בכוחה של העבודה המאורגנת עצמה. התוצאות לא איחרו לבוא בדמות שחיקת שכר מתמשך שפגעה בעיקר במועסקים בשוק העבודה המשני, שבו מלכתחילה תנאי העבודה היו ירודים, ועל אחת כמה וכמה במגזרים שהסתמכו ועדיין מסתמכים על עבודות המגזר הציבורי כמו במקרה של המגזר הערבי. כך, בעוד שהאליטות הכלכליות החדשות התעשרו מההפרטות ומהליברליזציה, השכירים חוו ירידה מתמדת בכוחם הכלכלי והפוליטי. תחושת הקיפוח וחוסר הצדק הזו סיפקו דלק להפיכה המשטרית הפופוליסטית.

סיכומו של דבר, תכנית הייצוב הבטיחה שהעברת הכוח מידי נבחרות ונבחרי הציבור אל דרג מקצועי לכאורה אובייקטיבי, תוך הפיכת הדמוקרטי לטכנוקרטי, תביא עימה שגשוג ורווחה לכל. אולם בפועל השגשוג היה מנת חלקם של מעטים, ורבים מאוד חשו שדעתם והאינטרסים שלהם לא נשמעים. הפוליטיקאים והמפלגות התומכים בנסיגת הדמוקרטיה ניצלו את המצב והציעו לאותם רבים סוגים שונים של "פיצויים" ייעודיים מהמדינה כדי לקנות את אמונם האלקטורלי ומחוייבותם לשלטון הסקטוקרטי. וכך, מה שהחל כמהלך לצמצום לכאורה טכני של הדמוקרטיה במסגרת העברת כוח מהדרג הנבחר לדרג המקצועי ולשוק הפרטי חוזר כיום כתנועת מטוטלת על ידי העברת כוח כה רב לדרג הנבחר עד כדי סכנה למשטר הדמוקרטי-ליברלי כולו. על כן, אנו מאשימים את תוכנית הייצוב של 1985 לא רק בעליית אי השוויון ופירוק הסולידריות הישראלית אלא בערעור יסודי של הדמוקרטיה הישראלית. התוכנית לא הייתה רק מדיניות כלכלית להצלת המשק - היא הייתה מהפכה פוליטית שהעבירה כוח מהעם ונבחריו לאליטה לא-נבחרת, ובכך זרעה את זרעי המרד הפופוליסטי הנוכחי.