צמצום ימי השביתה לא מעיד על הצלחה

למרות שמקובל לחשוב שהשביתה היא כלי בידי עובדים חזקים, בפועל זכות השביתה בישראל ממומשת בעיקר במטרה להגן על זכויותיהם של עובדים מוחלשים. בהיעדר חלופה ראויה לשביתות אלה, קיים חשש להפקרה של אותם עובדים ללא הגנות מספקות


ד"ר אסף בונדי


בשבועות האחרונים דווח כי כמות השביתות במשק הצטמצמה משמעותית בשנת 2021. לפי הדו"ח של הממונה על יחסי עבודה במשרד הכלכלה, ב-2021 התקיימו 24 שביתות בלבד. לצד החשיבות בחשיפת הנתונים, יש לציין כי אין מדובר בחדשה מרעישה, אלא במגמה ארוכת שנים. ניתוח עדכני של מגמה זו נחשף במחקר שהובלתי מטעם פורום ארלוזורוב, שהציג את הצמצום הדרמטי במספר ימי העבודה שאבדו למשק עקב שביתות במהלך שני העשורים האחרונים.


במבט בינלאומי רחב, חשוב לציין שישראל אינה לבד במגמה הזו של צמצום ימי השביתה. מדובר במגמה הניכרת במרבית המדינות המפותחות. ארגוני עובדים רבים בעולם נוקטים מהלכים שונים לקידום האינטרסים של העובדים אותם הם מייצגים, ואלה נוטים להעדיף את ההידברות ואת שיתוף הפעולה עם המעסיקים הפרטיים ועם המדינה (ואף דרכי מחאה "רכות" יותר, דוגמת הפגנות ציבוריות) על פני שימוש בזכות השביתה.


אך בעוד ישראל שותפה למגמת הצמצום העולמית בכמות השביתות, היא איננה שותפה להפעלת המנגנונים החלופיים המאפשרים לעובדים ולארגונים המייצגים אותם לקחת חלק פעיל בעיצוב שוק העבודה. בישראל, בניגוד למדינות כמו דנמרק, הולנד או אוסטריה, יש שימוש מצומצם מאוד במוסדות להידברות בין עובדים למעסיקים, ולכן הירידה בהיקף השביתות אינה מבטאת בהכרח את שיפור ההידברות בין הצדדים. בדנמרק, לדוגמה, מתקיימת חובת גישור בסכסוכי עבודה קיבוציים, המחייבת את הצדדים לקיים הידברות בסיוע מומחים, בטרם יוסלם העימות ביניהם.


בישראל קיימים מנגנונים המסייעים ליישוב סכסוכי עבודה, אך השימוש שנעשה בהם מוגבל ומועט מאוד. למשל, מעורבותה של יחידת הממונה על יחסי עבודה – שאמורה לגבש את המומחיות המשמעותית ביותר בתחום – בסכסוכי עבודה במגזר הציבורי, בו מתקיימים מרבית סכסוכי העבודה, מוגבלת. בנוסף, הצדדים ליחסי העבודה כמעט מתעלמים מקיומו של מוסד לבוררות מוסכמת, שהוקם כמוסד עצמאי ומשותף לעובדים ולמעסיקים במגזר הציבורי וכמעט שלא עושים בו שימוש.

לכן, על אף התרומות שיש לצמצום העימות בין עובדים למעסיקים, הירידה בהיקף השביתות צריכה להדאיג גם אותנו, היות שהיא מבטאת בעיקרה את הגדלת כוחם של המעסיקים והמדינה אל מול העובדים וארגוניהם. בהיעדר מוסדות להידברות ושיתוף פעולה, מאפשר שינוי זה במערך הכוחות את הרחבת יכולתם של המעסיקים והממשלה לנקוט צעדים חד-צדדיים שלרוב אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס של העובדים.


ראוי להזכיר כי זכות השביתה היא הכלי המרכזי העומד היום, גם אם בחיל ורעדה, בידי ארגוני העובדים בקידום דמוקרטיה בעולם העבודה. זכות השביתה היא זו המאפשרת לארגוני העובדים לקחת חלק משמעותי בתהליכי עיצוב מדיניות ובכך לקדם את ביטוי האינטרסים של העובדים בתוכה, תוך צמצום אי-השוויון הכלכלי-חברתי. לא בכדי זכות השביתה נחשבת לאחת מזכויות היסוד הכלכליות-חברתיות בדמוקרטיה, ואף מוכרת ככזו בחוק הבין-לאומי.


אל מול השימוש הדל והמוגבל במנגנוני הידברות שונים, צריכים המבקשים לצמצם את אי-השוויון לפעול למען זכויות העובדים המוחלשים ביותר בחברה ולדרוש להרחיב את זכות השביתה ולצמצם את המגבלות עליה.


למרות שמקובל לחשוב שהשביתה היא כלי בידי עובדים חזקים, בפועל זכות השביתה בישראל ממומשת בעיקר במטרה להגן על זכויותיהם של עובדים מוחלשים. ניתוח שביתות בישראל מראה שעיקר השימוש בזכות השביתה נועד לקידום זכויותיהם של עובדי הקבלן, עובדי שכר המינימום, עובדי מינהל ומשק בבתי החולים, עובדות ועובדים סוציאליים ואחרים. בהיעדר חלופה ראויה לשביתות אלה, בדמות מיסוד של דיאלוג ענפי או משקי בין ארגוני המעסיקים, המדינה וארגוני העובדים, קיים חשש להפקרה של אותם עובדים ללא הגנות מספקות.


המציאות מלמדת שהשוק אינו מגלה רחמים או חמלה כלפי החלשים ביותר, וכדי לאפשר לאותן קבוצות עובדים לבטא את האינטרסים שלהן ולקדם שיפור בתנאי עבודתם, נדרשים ארגוני העובדים למימוש זכות השביתה. צמצום ימי השביתה במשק והאחריות שמתגלה על ידי ארגוני העובדים בעניין זה, ראוי שיהיו המסד לבנייתם ומיסודם של מנגנוני ההידברות החלופיים בין ארגוני העובדים, המעסיקים והממשלה. ללא מנגנונים כאלה, השביתה היא עדיין מהכלים הבודדים שנותרו בידיו של ציבור העובדים לקידום מטרותיו החברתיות.