השביתה לא נוחה, אבל החשיבות שלה גוברת

רביב אלף

התארגנות עובדים נותנת "גב כלכלי" לעובד, שומרת על עקרונות דמוקרטיים במקום העבודה, שומרת על תנאי העסקה ורווחה בסביבת העבודה ועוד. שביתות צריכות להזכיר לנו שהן הכלי האפקטיבי ביותר שיש כדי לממש את התועלות הרבות שקיימות להתארגנויות עובדים.





השביתות האחרונות במשק שננקטו על ידי הסתדרות המורים, ההסתדרות הרפואית ויתר עובדי מערכת הבריאות, כמו גם על ידי נהגי האוטובוסים, העלו לשיח הציבורי את הדיון על תפקידם והשפעתם של ארגוני העובדים בישראל. סביר להניח שככל שיימשכו וככל שיתקרב מועד הבחירות, השיח הציבורי סביבן, שמייצר להט רב בקרב תומכים ומתנגדים, ילך ויגבר. בתוך חוסר הנוחות שנגרם מהצורך למצוא פתרון לילדים כשהלימודים מבוטלים, או להסתדר ללא קווי התחבורה הציבורית המוכרים, קשה לנהל דיון רציונלי על מקומם של ארגוני העובדים. זה קשה, אך מאוד הכרחי.

ארגוני העובדים בישראל מותקפים על פעולתם, אך המבקרים, גם אלה שאינם מבקשים לפרק כל התארגנות או פעולה קולקטיבית, נוטים לשכוח ולהשכיח את יתרונותיהם הרבים. מחקר שפרסם לאחרונה מתן קולרמן מפורום ארלוזורוב מצא שארגוני העובדים בישראל מגדילים את שכר החברים בהם בכ-13% בממוצע, בהשוואה לעובדים שאינם מאורגנים. פער זה קיים בכל המדינות המפותחות, אבל בהשוואה בינלאומית מול 25 מדינות אחרות, ישראל ניצבת שנייה רק לאירלנד. כלומר, עבור העובדים שחברים בארגוני העובדים או מושפעים מהם באמצעות הסכמים קיבוציים, ארגוני העובדים אכן מועילים. בישראל, לפי ההערכות המצומצמות ביותר, מדובר על לא פחות מ-1.2 מיליון עובדים.


אבל לא רק העובדים שמכוסים בהסכמים קיבוציים מרוויחים מקיומם של ארגוני העובדים. המחקרים בתחום מצביעים על קשר הדוק בין עוצמתם לפרוגרסיביות מערכת המס, וכן קשר הדוק למדד ג'יני הבוחן רמת אי-שוויון. ככל שאחוז גבוה יותר מהעובדים במדינה מאוגדים, תקציבי הרווחה והשירותים הציבוריים גבוהים יותר, והפערים בהכנסות נמוכים. במחקר אמריקאי מקיף שהתבסס על מאגר נתונים של למעלה ממיליון תצפיות והתפרסם ב-2021, הצליחו החוקרים לבודד את השפעת ארגוני העובדים על אי השוויון, וכך למצוא קשר סיבתי חזק בין השניים. בנוסף נמצא שחלקם של העובדים בתוצר הלאומי גדל, ככל ששיעור הכיסוי שלהם ע"י הסכמים קיבוציים גדול יותר. כל אלה מהווים אינדיקציה ברורה לכך שארגוני העובדים משפיעים על חלוקת ההכנסות בחברה באופן שוויוני יותר, ומצמצמים פערים חברתיים.

השפעה חיובית נוספת של ארגוני העובדים בישראל היא הגמישות שהם מאפשרים בשוק העבודה. אנחנו רגילים לשמוע שארגוני העובדים מקשיחים עמדות מול המעסיקים (או מול הממשלה, בכובעה כמעסיק הגדול ביותר במדינה), כמי ששמים מקלות בגלגלי המשק, או פועלים בניגוד לאינטרסים של הציבור הרחב. תפיסה זו מוטעית ומתעלמת מפעולתם של ארגוני העובדים בתקופות של משבר כלכלי. ארבע "עסקאות חבילה" ריכוזיות נחתמו בשלושת העשורים האחרונים בין המעסיקים, המדינה וארגוני העובדים: ממשבר האינפלציה של שנות ה-80, דרך המיתון הכלכלי בתחילת שנות ה-2000, משבר הסאב-פריים העולמי וכמובן משבר הקורונה האחרון. לאחר כל אחת מעסקאות החבילה הללו, חלה צניחה בשיעורי האבטלה במשק, מה שמעיד על פעולה אחראית של ארגוני העובדים ועל נכונותם להגיע לפשרות והסכמות. במילים אחרות, "להיכנס מתחת לאלונקה".


קיים הבדל משמעותי בין היחס של האזרח הממוצע לארגוני העובדים, לבין יחסם של מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות. האזרח הממוצע, בצדק, לא מעסיק את עצמו בשאלת שיעורי האבטלה במשק או במדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות, אלא עוסק בפרנסה השוטפת של משק הבית שלו. לעומת זאת, מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל עוסקים בשאלות אלה במטרה לשמור על היציבות הכלכלית. לאזרח הממוצע מספיקה הידיעה שאם יהיה לו ועד במקום העבודה שיצליח להגיע להסכם קיבוצי, הוא צפוי לשיפור שכר של כ-13% בממוצע. בהסתכלות כוללת ואחראית, מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות צריכים לעודד את העובדים להתארגן מכיוון שיהיו לכך תרומות משמעותיות למשק.


אך לא מדובר רק במטרות כלכליות. התארגנות עובדים במקום העבודה מאפשרת לעובדים לממש עקרונות דמוקרטיים כמו חופש הביטוי או הזכות להשתתף בעיצוב יחסי העבודה ותנאי העבודה. מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות, אם ברצונם לחזק את יסודות הדמוקרטיה בישראל, צריכים לצמצם את החסמים שעומדים בפני האזרחים באמצעות במדיניות אקטיבית לעידוד התארגנות. ואז השביתות, שעשויות להתרחש מפעם לפעם ולעורר חוסר נוחות זמני, יזכירו לנו שהן הכלי האפקטיבי ביותר שיש בידי העובדים המאורגנים כדי לממש את התועלות הרבות - האישיות והכלל-חברתיות - שקיימות להתארגנויות עובדים.