top of page

באוצר יודעים - למורים נותר רק לשבות


שביתה היא הכלי האפקטיבי ביותר לסיום סכסוכי עבודה. באין אפשרות לממש אותה בתקופת החופש הגדול, למשרד האוצר נוח לעכב את המו"מ עם המורים שבסוף יואשמו שהם ממתינים לשבות עם תחילת שנת הלימודים הקרובה

רביב אלף





"85% אחוזים מבתי הספר דיווחו על מחסור במורים", זעקה הכותרת באתר החדשות בעקבות פרסום הדו"ח החדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. הדו"ח עם החדשות המרעישות מתפרסם שבועיים לפני פתיחת הלימודים, כמו רעם ביום בהיר או כמו בוחן פתע ביום לימודים סגריר. הפתעה. שנייה לה רק ההפתעה האדירה מכך שבמשך חודש וחצי בהם לא התקיימו לימודים ולא התאפשר להסתדרות המורים לנקוט צעדים ארגוניים משמעותיים, לא חלה כמעט התקדמות במשא ומתן, והנה אנחנו בפתחה של שנת לימודים שככל הנראה לא תפתח, לפחות לא כסדרה.


בגלל המחסור במורים, יאמרו חלק. בגלל בריונות הסתדרות המורים, יאשימו אחרים. אך למעשה בגלל שבזמן החופש הגדול, הכלי האפקטיבי ביותר שיש למורים, וכמוהם לכל ארגון עובדים, כדי לסיים סכסוכי עבודה, לא יכול להימצא בשימוש. הכלי הוא זכות השביתה. זכות השביתה אמנם נתפסת כסחטנות וכוחנות, אך בניגוד למה שמקובל לחשוב, היא גם מנגנון יעיל מאין כמוהו לסיומם של סכסוכי עבודה.


השביתה היא זכות העובדים להפסיק לעבוד באופן קולקטיבי. הפעולה הקולקטיבית מאפשרת לעובדים לתמוך זה בזה ומשפרת את יכולתם להשמיע את קולם בפני מעסיקים ואף לשפר את מעמדם ואת תנאיהם באמצעות משא ומתן שאינו תלוי בכוח המיקוח האישי של כל עובד. דינמיקת המו"מ בין העובדים למעסיקים איננה תמיד עניינית והחתירה של כל צד לקבל כמה שיותר ולוותר כמה שפחות, מובילה לעתים, למריחות זמן משמעותיות ומלחמות התשה. הסיבה שכלי השביתה כה אפקטיבי נובעת מההשפעה הרב-צדדית שלו על כל הצדדים לסכסוך העבודה – פגיעה בעובדים השובתים שמפסידים ימי עבודה, וגם במעסיק, הממשלה במקרה הזה, שהשירות הניתן על ידו נפגע לאורך ימי השביתה. במקרה של שירותים ציבוריים כמו חינוך מדובר גם בציבור הרחב שנפגע מהשביתה. ההשפעה הרב-צדדית הזו מזרזת את כל הגורמים המעורבים במשא ומתן ומתמרצת אותם לפתור במהרה את הסכסוך.


כדי לפתור סכסוכי עבודה במהירות וללא שביתות נדרשת מערכת יחסים שמבוססת על הרבה אמון וקיתונות של רצון טוב בין עובדים למעסיקים. מערכת יחסים שכזו היא דבר שיש לשאוף אליו, אבל בישראל נמצא חוסר האמון בין הצדדים במקום מאד בעייתי, וכתוצאה מהרצון של כל אחד מהצדדים למקסם את התועלות עבור הצד שלו, הצדדים במו"מ זקוקים לתמריצים חזקים שיביאו אותם למצוא פתרון משותף ומוסכם לסכסוך העבודה.


בתקופת החופש הגדול, שבה מערכת החינוך אינה פועלת כשגרתה, גם הפסקת העבודה הקולקטיבית – אותה פרקטיקה שנועדה לקדם ולסיים בסופו של דבר את סכסוכי העבודה – אינה יכולה להתקיים. מי כמו הכלכלנים במשרד האוצר מבין בתמריצים, וכיצד הם פועלים, וכך, החופש הגדול שבו לא ניתן לקיים את השביתה משמש תמריץ עבור אנשי האוצר למריחת זמן של מו"מ עם הסתדרות המורים, פשוט מכיוון שהתמריץ הכי חזק לסיומו אינו נמצא על השולחן.


ככל שנתקרב ל-1 בספטמבר ולא יימצאו פתרונות מוסכמים על שני הצדדים שיביאו לחתימה המיוחלת על הסכם השכר החדש, יתגבר מחדש השיח ברשתות ובתקשורת הישראלית על שביתת מורים אפשרית. ההורים, שהפעם דווקא נהנו מאוד מדחיית הקץ והשקט התעשייתי שסיפק החופש הגדול, יכריזו שוב שהם בעד המורים באופן עקרוני, אבל נגד השביתה. הכעס על אי ההגעה להסכם במהלך החופש הגדול יופנה באופן שווה לשני הצדדים, אבל הכעס על קיום השביתה יופנה אך ורק כלפי המורים. למשרד האוצר, הידיעה שדעת הקהל תמיד תהיה נגד השובתים, היא מצב מאוד נוח.


מריחת הזמן עד ההגעה אל סף פתיחת שנת הלימודים ותחילת האיומים המחודשים בשביתה פועלת לטובת האינטרס קצר המועד שלו, הגם שידוע לכולם ששכר המורים חייב לעלות באופן משמעותי ומערכת החינוך אכן נמצאת במשבר עמוק. על אף, ואולי בגלל היתרון בדעת הקהל, גם באוצר יודעים שאין שום דבר שיכולים המורים לעשות כדי להגיע לרגע המיוחל של חתימת ההסכם החדש, מלבד לשבות.

bottom of page